אני מתביישת בעצמי.
מאוד.
אני מתביישת שהלכתי כעיוורת אחרי דברים שהרגישו לי כלא אמינים. שלא הקשבתי לאינסטינקט הבסיסי שלי. אני כועסת על עצמי שהאמנתי, שנפלתי בפח.
אני לא מבינה איך נתתי לזה לכשף אותי למרות שפעם קודמת נפגעתי כל כך, וגם בפעם שלפני.
אני מתביישת כי לא למדתי את הלקח. וכל פעם מחדש הוא פותח את הפצע הזה, ומכאיב לי יותר..
הוא כל פעם נותן לי איזו תקווה שיהיה אחרת, כמו רפרוף קל של כנפי פרפר ונעלם.
מותיר אחריו ייאוש, ביטחון עצמי נמוך, עלבון.
אני באמת מרגישה מושפלת ומטומטמת שהאמנתי לו, למילים שלו.
אחרי הפעם הקודמת, הבטחתי לעצמי זהו. לא עוד. הוא לא בשבילי, הוא לא עושה לי טוב. הוא גורם לי להזיל דמעות עוד לפני שקרה משהו, גורם לי להרגיש רע עם עצמי, לוותר על העקרונות שלי, על האני מאמין שלי.
לפני תשע שנים, הייתי בסיטואציה הזאת. הבטחתי לעצמי שאני לא אחזור על הטעות הזאת שוב פעם. הבטחתי לעצמי, אי שם בגיל 16 שאני לא אתן לאף אחד לתת לי להרגיש לא רצויה, דחויה, אופציה ב? ברירת מחדל? הבטחתי לעצמי לא להתפשר על הזוגיות שלי, על הערכים שאני מחפשת. הבטחתי לא להתפשר על הכבוד הבסיסי שאני מצפה מבן אדם, על הכנות, הפתיחות. זו היתה החלטה כל כך קשה בשבילי בזמנו, להפרד. היא לוותה בכאב רב כי לא רציתי להפרד, כי הייתי מאהבת, כי אהבתי. כי הייתי מוכנה להקריב מעצמי כל כך הרבה לאהבת נעורים. ונפרדתי, כי זה היה הדבר הנכון לעשות למען השפיות שלי, שלו.
תשע שנים עברו ולא חזרתי על הטעויות שלי. למדתי מהן. כל הגברים שפגשתי, האקסים וגם סתם המזדמנים שבדרך, כולם "עמדו במשימה". אף אחד מהם לא השאיר אותי בוכייה, כיבדו אותי, את הרצונות שלי, התחושות שלי, הפחדים שלי.
ואז דפי ההסטוריה החליטו לשכתב את עצמם? או אולי לעשות "חידוש".
וככה, אחרי תשע שנים, ההסטוריה חזרה על עצמה.
אותו בחור, אווירה אחרת. אני אשים בצד את רצף האירועים שהוביל אותנו לדילמה אם לתת לנו הזדמנות נוספת או לא. אני באתי מוכנה, אני רציתי. והוא? לא היה סגור על עצמו. בסוף שמתי לזה סוף. כי חלאס. יש גבול לכמה דמעות אני יכולה להזיל על מישהו. הוא נתן לי תמיד להרגיש כמו ברירת המחדל שלו, כמו האופציה ב'. נתן לי להרגיש לא מיוחדת, סתם אחת נוחה. נתן לי להרגיש שהוא מחפש זוגיות רק בשביל הזוגיות ולא אותי, ינה.
אז כעסתי, ובכיתי, ונעלבתי. הרגשתי שהוא שיקר לי כשהוא אמר שהוא רוצה, כאבתי כשהוא התחרט על הבטחות שלא הצליח לקיים. זה כאב.. מה יותר כואב ממישהו שאפילו לא מוכן להקשיב למה שיש לי לאמר?
ובמשך כמה שבועות, האמנתי שזהו. קמתי. עברתי הלאה. כעסתי, כן. אבל החלטתי לעבור הלאה. לא עוד הסטוריה-להסתכל קדימה.
ואז הגיעה שיחת טלפון. אחרי ימים ארוכים של כעסים שהוצאתי, הגיע הזמן להשלים, כי למה לא לשמור על קשר ידידותי אחרי כל השנים הללו? לא חבל? אני כבר לא יודעת. אני הגעתי למסקנה שזה כבר לא כזה דחוף לי לאור האירועים הללו וכל הדמעות שהתבזבזו לי..
אבל השיחה הגיעה, ביקש שארד למטה ונסגור את הסוגייה, שנשלים.
אז ירדתי, נסענו אליו.
בהתחלה זה היה נראה טוב, זה היה נראה שהולכים לכיוון של השלמה, לעבור הלאה, חזרה לידידות בריאה ותו לא. רק שפתאום השיחה קיבלה תפנית, פתאום מצאתי את עצמי במסחת שכנועים לזוגיות, לצאת. לא היה לי ברור איך זה הגיע. או שכן? כי בעצם, זו פעם ראשונה שהוא ישב והקשיב למה שיש לי לאמר, ופתאום ראה שלא כזה נורא השד ולהכל אפשר למצוא פתרון, גם לדאגות שלו. אבל אני עברתי הלאה, לא?
הוא אמר לי הרבה מילים יפות וגדולות. ולי כאב. איך אני יודעת שהוא לא יתחרט? איך אני יודעת שלמחורת הוא לא יגיד שהוא טעה? שהוא לא באמת רוצה? ומה עם הבחורה האחרת, שרק לפני שניה יצאם לשני דייטים. מה איתה? היא לא יודעת דבר עלינו... חשבתי שהיא מוצאת חן בעיניך, ועוד לאור איך שהצגת אותה. "אני שונא אותה" נזרק באוויר. לא ברור לי באיזו עזות אפשר בכלל לאמר דבר כזה. אחר כך תיקן, מיתן והסביר. נראה שזה אבוד. ושוב, מסחת שכנועים.
תפסתי את ראשי בין ידיי ולא ידעתי מה לעשות. מצד אחד יש בי צד שרוצה ומצד שני הבטחתי לעצמי שלא. שלא מגיע לו. שאני לא יכולה לסמוך עליו, ועל המילה שלו. והוא ניסה את כל הטיעונים, אפילו אמר שהוא לא יתחרט יום למחורת. שעות הייתי אצלו, והצלחתי להגיד לו לא. הצלחתי לעמוד על שלי.
עד שהגעתי הביתה.
בבית המחשבות התחלו לרוץ, פתאום לא הייתי בטוחה, רציתי כל כך להאמין לו. באמת. רציתי להאמין שהוא באמת רוצה אותי, לא את האחרת, לא המיתולוגית, אלא אותי האמיתית. שהוא באמת רוצה לנסות. שכל מה שהוא אומר זה אמת, ושכל ההסברים נכונים והכל פשוט צירוף מקרים לא מוצלח.
בבוקר השתכנעתי, ואומנם את חברותיי לא הצלחתי לשכנע אבל הן אמרו שיעמדו לצידי.
בסופו של דבר, שלחתי לו הודעה. אמרתי שאני מוכנה. הוא לפתע התערער.
מפה עברו כמה ימים שלא הבנתי מה קורה בהם. אחרי לילה של שכנועים הוא מתחרט? לאן נעלמו כל המילים היפות? השכנועים שלו? למה בכלל הבחורה האחרת חוזרת להיות אופציה? למה שוב אני נמצאת על כף המאוזניים..מה עידף? לצאת איתה, בחורה חדשה שלא נתת לה צ'אנס או לצאת איתי שזה סיכון כי אולי זה לא יצליח?
ויש רק הזדמנות אחת. כי אני לא מוכנה לחכות. וגם הצבתי תנאי, לא לתת לה דייט נוסף. אני לא מוכנה לחכות שיגלה שהיא לא בשבילו וזה לא ילך. גם לי יש רגשות. אני לא רוצה להיות אופציה 2.לא מגיע לי הדבר הזה.
וכל הימים האלו.. בבקרים, המחשבות שלי היו נודדות למרחק, לפטנזיות על זוגיות, חיי אהבה, אפשרויות. פעם ראשונה שיכולתי לראות את זה. ובערבים? זה היה מתנפץ מול העדכונים שלו. מול זה שלא חתך מהאחרת, מול זה שפתאום הוא מעורער, פתאום חבריו לוחצים אחרת. איפה העמוד שדרה שלך?
וזה כאב כל כך..
אני מרגישה מושפלת שהאמנתי לו. שהצלחתי ליפול בשקר הזה. האם מה שקרה בערב שישי, באמת קרה? האם באמת הוא ניסה לשכנע אותי שעות רבות? האם באמת קם לחבק אותי פעם ראשונה כשאני בוכה? האם באמת הוא אמר לי שהוא לא רוצה אותה?
זה תמיד שם. תמיד יש לו עוד מישהי אחרת, עוד הזדמנות טובה יותר?
אבל לא עוד.
זה לא מגיע לי היחס הזה. אז מה אם אנחנו ידידים? אבל הכבוד הבסיסי שלי..
אמרנו לא לשחק בי, לא לשחק ברגשות שלי.
אני מרגישה כל כך עלובה...
לביטחון העצמי שלי זה בטוח לא עזר. האם אני בכלל מסוגלת כבר להבדיל מתי מישהו דובר אמת? איך אוכל בכלל לסמוך על המילה שלו? או של גבר אחר..
מגיע לי שלפחות יכבדו אותי ולא ימכרו לי אשליות כשנוח.
מגיע לי לא להיות אופציה 2, לא להיות מובנת מאליו.
והכי עצוב, שאפילו עכשיו יש לי איזו תקווה דבילית שהכל שקר. שיופיע מולי גבר, עם שלט ענק, מלא בלונים ופרחים, התנצלות, אחרי ששכנע את חבריי שאפשר לסמוך עליו(בתקווה שחברים שלי לא יתנו לי ללכת עם מישהו שלא ראוי לי).תקווה מטופשת.
כמה פעמים אצטרך עוד ליפול לתוך התרמית הזאת עד שאלמד את הלקח?
עד לפעם הבאה,
ביי ביי
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה