אז דיברתי עם מר חתיכת פקק, אבל נקצר את זה למר פקק כי זה קליט יותר(מר פקק, אני מקווה שאתה מבין את מקור הרפרנס ומחייך).
דיברתי איתו אמש, אחרי ערב סלסה חד פעמי.
הרבה זמן לא יצא לנו לשבת לדבר לבד...
אוקיי, רגע של נוטסלגיה לפני שאני אגש לנושא. וואלה, השיחות עם מר פקק מאז ומעולם היו טובות וזורמות. עוד כשהכרנו. זה פשוט חיבור טוב של שני אנשים.. אני זוכרת שאפילו בצבא היה לנו את נוהל שיחת הטלפון, בין אם זה היה באמצע שבוע ובהמשך בסופי שבוע, יו שישי, כל פעם שמישהו סוגר. שיחת טלפון שבועית עם חפירה ארוכה. ובהמשך בשיחות באוטו אחרי פיזור הטרמפים(והחלק האהוב עלי שמשאירים אותי טרמפ אחרון בשביל דיון חדש). ולפני שכמה מוחות יקדחו פה מחדש, זה באמת באפן הכי אפלטוני, קוסמי, שיחות טובות כאלו על מלא מלא נושאים. לרוב אני יוצאת אחרי שיחה כזאת בתחושה טובה. אני אוהבת להכיר אנשים שיש לי איתם חיבור כזה. בודדים האנשים שאני יכולה להגיד שאני יכולה לשבת איתם שעות לנהל שיחה ולא יהיה לאף אחד משעמם..
בכל מקרה, השיחה התגלגלה למשפט שמר פקק אמר עלי, שהוא יודע שאני חזקה ושאני מסוגלת להרים את עצמי כשאני בדיכאון. וזה נכון. אני דיי בונה על האמירה הזאת והמחשבה הזאת בתקופות קשות בחיי. אבל בסופו של דבר, גם אני צריכה שמישהו יהיה ליידי להרים אותי. מה יקרה אם אשבר ולא אצליח לקום לבד?
אני חושבת שהרבה אנשים שמרגישים שיש להם אחריות על הסביבה ושהם לא יכולים להרשות לעצמם ליפול כי אז מסביב הכל יפול. הבעיה שאף אחד לא מושלם וכולנו נופלים. ואז הם עומדים בפני השאלה על מי "להפיל" את הצרות שלהם. כי הם יודעים שעל א' זה אולי גדול מידי כדי שיכול להתמודד, ב' חובה דברים גרועים יותר, ג' יקח זה לא נכון, ד' לא מבין ולא ידע לעזור ורשימת התרוצים רק גדלה. וגם אני חושבת ככה, לא פעם ולא פעמיים. וגם אני חוטאת ב"נו אבל אצלי זה אחרת, אצלי באמת אם אפול אני אפיל אחריי את כולם". יותר מידי קרדיט לעצמי? לא יודעת. אבל לרוב אני שואלת את עצמי, מי מהאנשים הכי מתאים להתמודד איתי בשעת צרה? מי יעזור לי לקום בצורה הכי אופטימלית עבורי?
יש הרבה אנשים בחיי שיגידו לי את אותן העצות אבל כל אחד יגיד את זה בצורה אחרת. ואם יש משהו שלמדתי על עצמי, שלהטיח בפניי עובדות לא עוזר לי במיוחד, ואני צריכה כפפות של משי. כןכן, אני יודעת. החיים הם לא תמיד יפים ואי אפשר שיתייחסו אלי בעדינות ויאדה יאדה יאדה. סבבה. נכון. אבל אני בוחרת אילו אנשים יקיפו אותי. ומלכתחילה אני שואפת להקיף את עצמי במי שידע להתמודד איתי בעת צרה. סהכ גם לדעתי ממש קל להרים אותי. פשוט להגיד לי שהכל יסתדר, ושאני חזקה ומסוגלת. ואם אני מתעקשת אז גם להראות לי איך, ממש ללכת איתי יד ביד בכל התוכנית של איך אני הולכת לצאת מזה. כי לפעמים לעמוד למרגלות של הר נראה מאוד מאיים ומפחיד אבל אם נראה מראש יעבור שם מישהו שיספר לנו שזה מסלול קליל ומאחורי אחת האבנים השביל בכלל כמעט מישורי?
אז אני לא כזאת חזקה, ולא פעם ולא פעמיים קצת התאכזבתי מאנשים שקיוויתי שיעזרו לי לקום, אבל גם הפכתי בזכותם לעצמאית יותר כי נאלצתי להסתדר לבד בכוחות עצמי...
אחד הדברים שאני לא רוצה להתפשר עליהם בבן זוג, זה היכולת להתמודד איתי כשאני נופלת. אם בן הזוג שלי ידע להרים אותי כשאני למטה, ולעשות לי טוב? זה בונוס משמעותי.
עד לפעם הבאה,
ביי ביי
*אני ממש מאמינה שגשם מנקה אווירה. ואם משהו שלילי קורה(או חיובי) כשיורד גשם זו ההזדמנות לתקן ולשנות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה