אני חושבת שהקסם באומנות הכתיבה זה להצליח לכתוב משפט אחד, שיכול להראות מאוד טריוויאלי לכולם אבל רק אדם אחד יבין את המשמעות האמתית מאחוריו.
הרבה פעמים שואלים אותי איך אני מסוגלת לכתוב על החיים האישיים שלי בבלוג, לחשוף את עצמי?
אבל בעצם, כשמתחילים לקרוא אין בו באמת הרבה עומק בעייני המתבונן מהצד. אולי כמה תובנות חיים קטנות פה ושם.
אני לא באמת חושפת את הדברים הגדולים, הסודות הקטנים לעייני כולם.
אני מרמזת עליהם בין השורות, בנקודות קטנוטנות שאולי רק חדי העין יוכלו לתהות לגבי משמעותן הכפולה.
המטרה שלהם זה להזכיר לי מה באמת קרה. יצא לי לעבור על חלק מהפוסטים וכמות המידע הלא כתוב עולה בשפע.
ויש אפילו את אלו שאני כותבת להם.
אלו שרק הם יודעים שזה מיועד להם. אבל רק הם.
אני לא מדברת על הפוסטים האנונימיים למינהם שיצא לי לכתוב בגוף שני..
אני מדברת על הרמיזות הקטנות שבאמת רק בן אחד אחד או קבוצה קטנה ידעו בדיוק על מה מדובר.
בפוסט הקודם יש לי רמז כזה, שאני מניחה או לפחות רוצה לקוות שמי שמכיר אותי יודע איפה הרמז הזה מסתתר.. אבל האם הם ידעו מה עומד מאחורי הרמז הזה?
את זה רק אני והצד השני נדע..
אומנות הכתיבה.
אתם יודעים מה שמתי לב?
לא משנה כמה בן אדם חסר כישרון בכתיבה, כמה הוא לא יודע להתבטא במילים, ברגע שהוא ינסה לכתוב למישהו אחר משהו (מכתב, שיר, סיפור, סמס) המישהו האחר הזה יאהב את מה שהוא כתב. פשוט כי בתחום הזה, התחושה שמישהו השקיע את המאמץ למעננו מאוד נעימה. מישהו שפונה אלינו אישית. אולי זה לא ביאליק או טולסטוי אבל תיהיה לזה משמעות.
למה אני כותבת את זה?
אחייך לעצמי כי רק אני יודעת:)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה