קצר ולעיניין

עריכה:

הו, הנה זה הגיע..העצב, ההפנמה הקלה..

לא בכמויות הגדולות, נראה לי זה רק בהתחלה.. 

אני זוכרת בעיקר את האושר והשמחה שהיו לו בפנים כשהוקל לו, ואיך שלי כבר לא היה מה להציל..אלא רק לגרום לו להמשיך לשמוח..

זה נתן בי תחושה שהוא שיקר לי במשך המון זמן, מה שנכון.. אבל יש דברים שעדיף לא לחשוב עליהם, נכון?

 

 

 

אדרנלין+גוף לוהט(פיזית-חם)+מזגן+קולה קרה=התגעגעתי..

היום התחילה הקייצת מה שאומר שהתחיל השבוע שבו אני קמה ממש מוקדם והולכת לישון ממש מאוחר, מבלה את רוב הבוקר בבועת חום, זיעה ולחות עם ילדים שרצים וצועקים..ולמרבה הפלא-אני נהנת מזה! נהנת מלהנות איתם, לצחוק איתם, לשתף פעולה וגם להיות סמכותית ולעזור להם כשצריך..החיים הטובים!

 

 

ובכללי? וול..פרידות-זה לא כיף..

ואי שם אני תוהה למה כולם אופטימיים, כמה זה ישפיע עלינו, מה אני מרגישה, יש סיכוי לתיקון? השבוע? החודש? שנה הבאה או אולי עוד שבע שנים אם בכלל...? זה עצוב מהמון סיבות.. אבל העיקר, והכי חשוב שלהבדיל מהפעם הראשונה, לא איבדתי והפסדתי יותר מידי-וזה אממ..מה שחשוב באמת!

כרגע, אין לי הרבה מה להוסיף, הראש שלי מתנודד ממחשבות רבות ומשונות..

אני נשארת ערה עד מאוחר, אולי מתוך מחשבה שהוא יתחרט, יבוא אלי בלי התראה, יגיד שמצטער ורוצה אותי בחזרה ואני אענה שאני מפחדת, ובתגובה הוא יגרום לי להרגיש הכי מיוחדת.. לחלום, זו דרך נוספת להתמודד, גם אם הם לא מתגשמים..

עד לפעם הבאה

ביי ביי