חבר קרבי

אולי זה הורמונים של התקופה התרום וויסתית, אבל משהו בפרק 23 של פולמון נגע בנקודה שהדחקתי המון זמן..

אני דיי בטוחה שכבר כתבתי את זה מתישהו בבלוג. אני מרגישה שכבר אמרתי את זה..

פעם היה לי חבר קרבי, נפרדנו, השתחררנו, עברו המון מים בנהר..

אבל צפיתי בפרק של פולמון-ולמי שלא ראה יש שם סצנת עימות בין בחורה לחבר הקרבי שלה..שהיא חיכתה שיבוא ולו לשעה ליום ההולדת שלה..והוא רצה לבוא..

זה החזיר אותי אחורה וניהיה בי דחף לכתוב על זה..

זה מה שיצא..

לא ערוך

 

---

 

יש רגעים קטנים בחיים שיכולים להחזיר אותי כמה
שנים אחורה ברגע אחד.

זה קורה בדרך כלל לתקופות שאני מנסה להשכיח
מהזיכרון..

אחת התקופות הבולטות זו הצבא..ההתחלה של הצבא.

היה לי בן זוג, לא הרבה זמן, רק התגייסנו כל
אחד בזמן אחר..

לבד..

מעולם לא ידעתי צבא מה זה והמון קשיים החלו
לצוץ מסביב..בבית, בבריאות.. הרגשתי לבד.

וכל מה שרציתי זה חיבוק חם ברגעים קשים, מישהו
שיגיד לי שיהיה בסדר, שאני לא לבד.

אבל לא היה..

מי שהיה אז בן זוג שלי היה קרבי. רק בהכשרה..

הכשרה לא פשוטה.. לא קל להיות בת זוג של חבר
קרבי.

לא רואים אחד את השני כמעט, בקושי מדברים..

כשנפגשים מנסים לנצל כל דקה פנויה מהשני.. כמה
שיותר להספיק, להרגיש, לצבור כוחות לפני שזה יעלם.

הבעיה, שלא הרגשתי שיש לי מקום שם..לא הרגשתי
שאני יכולה לשתף מישהו בצרות שלי.. הקושי שלי הוא כלום לעומת הקושי שלו.

אז אין לי כל כך מה לאכול? האוכל שלו פחות
טוב.. לא ישנה מספיק? הוא ער 24 שעות.. מותשת? רק המחשבה להתלונן הרגישה לי הזויה
לחלוטין.

רציתי להיות שם בשבילו כמה שאפשר..

עד שהגיע הרגע שהרגשתי שאני חסרה. מה איתי..?

ומה אם יקרה לו משהו? זה אולי הדבר הכי מפחיד..

זה נטל.. את רוצה שהוא יהיה שם ברגעים הטובים
והטובים פחות.. ביום הולדת, בגיוס.. שיתמוך בך ויאמין בך.

ואת? את דואגת לו..

כל מה שעיניין אותי בהתחלה היה הוא.. דאגתי לו,
אהבתי אותו באמת והתמים ואין לי ספק בכך.. לילות שטופי דמעות. ניסיונות להחניק את
הדמעות בטלפון..

היו לנו לפעמים רק כמה דק' ולפעמים אפילו פחות
מזה בטלפון..כמה אפשר כבר להספיק לאמר? וכמה כעסתי שנשארו רק עוד כמה שניות
וניתקנו מוקדם מידי.. זה מה שהיה מחזיק אותי.

זה קשה להיות בת זוג של חייל קרבי.

חודש וחצי היה הזמן הארוך ביותר שלא נפגשנו..
איך כעסתי כשחברות שלי היו מתלוננות שהן מתגעגעות לחבר שלא ראו שלושה ימים? שבוע?

בשלב כלשהו נשברתי.. לא יכולתי לשאת בזה יותר.
זה כאב לי מידי והיה לי קשה מידי אז התרחקתי.. הרחקתי את עצמי רגשית. לא יכולתי
לשאת בזה יותר.. הרחקתי עד שכבר לא הרגשתי, או חשבתי שלא ארגיש, וחתכתי..

התביישתי במקום מסויים שנכנעתי ובנות אחרות
מצליחות להחזיק מעמד עד אחרי הצבא..

אבל לא יכולתי. היו המון דברים שהייתי זקוקה
להם בעצמי והוא לא יכל לתת לי..

מצד אחד, תמיד תהיה בי אשמה מסויימת.. לכל אחד
מגיע שתיהיה לו אהבה. גם לחיילים ששומרים עלינו בגבולות. אבל לא יכולתי..לא
הצלחתי..

ומנגד, זו זכותי שיהיה לי גם טוב.