הלב לא מבין מה שהמוח דורש

כשאתה אוהב מישהו, אבל זה כנראה לא MENT YO BE..

כשאתה אוהב אבל זה לא נכון עבורך, זה לא טוב עבורך..

זה עצוב..

זה לאהוב מישהו מצד אחד, ולהחליט שלא תיהיו יחד. החלטה עצמית.. האם להתנגד לאהבה זה צעד אמיץ יותר מאשר להתמודד עם פחד?

אני באיזשהו מקום מבינה את כל הנשים המוכות שנשארות עם הבעל..מהתקווה שהוא ישתנה ובאופן כללי מהאהבה הזאת שמשאירה, שמעוורת את מה שרע בחיים.

אבל אולי..אם אוהבים מישהו, איך אפשר ישר לפסול את זה? איך ישר אפשר לאמר  "לא"? למה האהבה לא מעוורת אותי עד כדי כך? או שאולי אני לא אוהבת..?

אולי זה סתם, ריגוש? תשומת לב? 

אני לא יודעת..

אני יודעת שזה לא טוב לי, שזה יעשה לי רע..שמגיע לי טוב יותר הרבה יותר.. 

מגיע לי שהמשפחה והחברות שלי יקבלו אותו, מגיע לי מישהו שידאג לי, ויכבד אותי, שאני אהיה בראש סדר העדיפויות שלו..

מגיע לי מישהו שידע לחבק אותי כשאני בוכה , מישהו שידע להרגיע אותי באמת , מישהו שלא ייותר לי בקלות ויילחם בכל השטויות שלפעמים אני אומרת.. מישהו חזק..

ואם קרה ורבנו, ונפגעתי או הוא חושב שנפגעתי, שיתנצל בסופו של דבר.. על הכל. על הכל ומעבר..שבאמת יביע חרטה על הטעות.. כלפי כל אחד שהוא..

מגיע לי מישהו שיהיה צמא לידע כמוני, שישאף תמיד להיות על הצד הטוב ביותר שלו..מגיע לי מישהו ששם את המשפחה שלו במרכז .מישהו שיודע ולמד כבר דבר אחד או שניים בחיים וכבר יודע איך להתמודד עם בנקאים/פקידים/אנשי טלפוניה..מישהו שידע לשאול את השאלות הנכונות בשבילי..שיהיה אמיץ אפילו ממני.

מישהו שיהיה בן אדם טוב וישאף להיות על הצד הטוב ביותר שלו..

שיעזור לאנשים, לא משנה מי הם יהיו, ולא יפגע באף אחד (פרט למחבלים למינהם). שיהיה מוכן להכניס את מי שאין לו לביתנו, לעזור לו ולהעמיד אותו. גם אם לא מכירים.

שיעמוד על שלו, ולא יפחד להיות לבד.. מישהו שילחם על האמת, ועל החברים שלו, מול כל העולם ולא משנה מה זה ידרוש.. שיגן על החשובים לו.. שלא יפחד לאמר להם את האמת..

מישהו עם תאווה מינית אפילו, מספיק בשביל לזרום עם השגעונות שלי מצד אחד ומנגד שידע להוביל בעצמו(רוב הפעמים.). שיהיה עדין איתי..ושלא יפסיק להחמיא לי גם אחרי 50 שנה.. 

שיביא לי מתנות קטנות מהלב, כמו פתק קטן שכתב לי בדרך לאוטובוס, או שישאיר משפט חמוד על המראה אחרי שהתקלח, ואולי אבן קטנה ויפה שמצא בדרך לאנשהו.. או עלה של עץ מיוחד..

שלא יפחד לשפוך את הלב, ושישתוקק לשמוע את דעתי גם..

שיסמוך עלי, יגן עלי, יאמין לי..

שיתן לי להתפרק עליו ולנוח מכל המרוצים שאני רצה מול כל המלחמות שאני נלחמת..

שיעזור לי במלחמות שלי, שיחפש איך לעזור לי כל הזמן ויהיה יצירתי כמה שאפשר. שאם אצטרך ללמוד סיכומים בעל פה, הוא ישב איתי עד חצות הליל והלאה כדי לעבור על הטקסט.. 

שיביא לי בלונים ופרחים ונצנצנים ביום ההולדת, שנשב בשקט או נתכרבל ונקשיב לגשם..

שכאשר נישן ביחד, וקרה והתפצלנו בלילה כל אחד לצד שלו, ואם התעורר, אז שיצמד אלי חזרה..

שיכסה אותי בשמיכה כשאני נרדמת על הספה..

שיכין לי אוכל כשאני ממש ממש עייפה ואפילו יעשה כלים למרות שאני אתעקש..

שינקה את הבית ואותי..

שירצה לחיות איתי לעד ולבנות איתי משפחה מאושרת..

פגשתי לא מעט בני זוג בחיי, הלוואי שיכולתי לאחד את כולם לבחור אחד..

אני לא יודעת אם באמת אני מאוהבת או שסתם הלב מחפש מנוחה במקומות אחרים.. אני רק יודעת שיש שם משהו, והוא לא מה שכתבתי למעלה..

וובחלק מהמובנים זה ההפך המוחלט..

ואולי הקדמתי את זממנו..

ובנימה אחרת..מי אתה שנכנס לכאן באופן קבוע כמעט גם כאשר אפילו אני לא נכנסת? אני יודעת שאתה נכנס מהטבעת.. אני מניחה שאני יודעת מי..אני רק לא מבינה למה. אשמח לתשובה בתגובות.