בלעתי זבוב בגודל פיל

זה כאילו שלקחת לי את הדבר הכי יפה בעולם, עשית לו העתק שהוא רק כמעט מושלם, כמו ויטרינה של חנות, והחזרת לי את ההעתק. את המקור זרקת.
ואני פותחת מגירות, והן ריקות מתוכן. אני פותחת את החלון, ומבחוץ הכל בטון. אני שומעת ברקע מנגינה של איקאה, אלו לא החיים האמיתיים ואולי מספיק לשחק עם רגשות של אחרים.
אני לא ילדה ובטח לא בובה. אני אולי משדרת עוצמה אבל מבפנים הכל רך ומפוחד ורק מחכה לדמות חזקה שתקח את השליטה.
אני צריכה קצת הפסקה מלהוביל, מישהו שידע להכיל.
שיגיד לי כמה שאני יפה עם המבט הראשון שלו עלי, שיחבק ויעצור ויביט לי בעיניים.
שלא יפחד מדמעה או שתיים, אחד שיעצור בצד ולא יתן לי לתבוע בתוך ים של רגשות שלא ברור מאיפה בא.
מישהו שאף פעם לא ישים אותי בסיטואציה לא נוחה, שירגיש כשאני מרוחקת ופוחדת.
שיגש, וילטף או יקח לי את היד.
שיצחיק, וינגב דמעה טועה. שילטף וירגיע כשאני עצובה.
שיזכיר לי כשאני שוכחת.
שיתן לי גם לגעת.
שיגשים לי חלומות, גם את הפרועים.
שיקח אותי למקום אמיתי, בלי תפאורה מזוייפת. שגם אם אהיה לבושה בטרנינג זרוק הוא יתן לי תחושה של נסיכה. שיקח אותי מצידי למקום הכי מבודד בתבל, ולא משנה כמה משעמם הוא יהיה, וכמה חסר תוכן, הוא יביט מסביב וימצא את כל הדברים הקסומים בו. את הירח והכוכבים, את השממיות שרצות מסביב, את החום העולה מעומק האדמה אחרי יום חם בלילה קר.


קברט של קרן פלס הוא קצת כמו חלום שמתגשם. היא כותבת מדהים לדעתי. אני מאוד מזדהה עם הרעיון שמאחורי והביצועים היו טובים.

עד לפעם הבאה,
ביי ביי