אז..
מה קורה?
לא יודעת מה גרם לי לפתוח פתאום חלון כתיבה ולהקליד. כנראה יותר מידי הקשבה להרצאות? צריכה קצת לנקות את הראש.
קיבלתי החלטה ביני לבין עצמי, שכדאי להויד רגל מהגז וקצת להתרחק מהמין הגברי עם כל צורותיו ולהתמקד יותר בלימודים. יש לי תחושה שפיתחתי במהלך השנים הפרעות קשב וריכוז. לאור העובדה שהרבה יותר מעניין ומסקרן, לדבר עם בני המין השני, אני פחות מרוכזת בהרצאות.
או שאני סתם מתרצת תרוצים? אין לדעת.
אני בשבועיים האחרונים במרתון לעשות חזרה על החומר שלמדנו מתחילת הסמסטר.
השלמתי כבר את רוב בינה מלאכותית, חלק גדול משפות תכנות, חצי מרשתות והיד עוד נטויה.
החומר עדיין לא יושב אצלי פיקס אבל אני מרגישה שאני הרבה יותר בשליטה ובעניינים וזה מרגיע אותי.
אני ממש לא בכושר. ממש אבל.
אני מקווה שזה חוסר כושר לייתר דיוק.
שמתי לב שזה הגיע למצב שאם אני מתחילה להתהפך במיטה, המאמץ גורם לדופק שלי לעלות.
במובן מסויים זה מפתיע אותי איך לא לעשות שום פעילות, כולל בצ'אטה שנשבת עוד לאיטית, משפיע עלי.
במוצ"ש הייתי בסלסה. ממש התחשק לי לרקוד.
התעייפתי אבל אחרי כל ריקוד. ברמה שלא יכולתי ריקוד שני ברצף. הייתי צריכה לעצור ולנוח. פלוס שחכתי מים. (מצאתי שתייה אבל הייתי זקוקה להרבה יותר משתי כוסות. שתיתי בסהכ באותו ערב, כולל הזמן שהגעתי הביתה, בערך שני ליטר נוזלים. מיותר לציין שכל הלילה קמתי טריליון פעם לפיפי).
אגב, פגשתי את הילד שם.
וואלה הגעתי למסקנה שסופית התגברתי(לא שהיה לי ספק). ראיתי אותו בקצה המועדון וישר ניגשתי אליו להגיד שלום, כמו ידידם ותיקים? ללא רגשות קינאה, ללא עצבות, יאוש, דגדוג, כלום. שמחתי לפגוש אותו ושמחתי גם לרקוד איתו (חוץ מהחלק שפיקששתי לגמרי. רקדנו שני שירים ברצף. הוא מוביל תותח. אני לא בכושר. לקראת סוף השיר הראשון כבר הייתי גמורה. בבצ'אטה כבר סופית לא הייתי מרוכזת). יאמר לזכותו דבר אחד, הוא מהאנשים האלו שיודעים לחבק. לדעתי זו תכונה שראויה לשבח.
לפני כמה ימים, יצא לי לנהל שיחה עם מיס רידל(riddle) בסקייפ. זה תמיד מפתיע אותי שיש אנשים זרים, שלא מכירים אותי, שמוצאים עיניין כאן בבלוג שלי. כלומר, בואו. רוב הזמן אני נשמעת כאן כמו בת 16. לא שיש לי תלונות או בעיה, לי לא אכפת איך זה יוצא. המטרה שלי זה תיעוד עצמי ופריקה. אבל מה אחרים מוצאים כאן?
בכל מקרה היה לי כיף לדבר איתה. זה גרם לי לחשוב על האנשים שאני פוגשת במהלך החיים. מרגיש לי ש"הכוכבים מסתדרים" לטובתי. אני באה סהכ ממשפחה קטנה בלי יותר מידי אמצעים ולדעתי זכיתי בהמון אנשים טובים בדרך שבזכותם הצלחתי להגיע למקום שאני נמצאת בו(כן, ברור שחלק מהקרדיט הוא גם לי אבל זה לא פוסט העצמה עצמי).
יש לי יום הולדת עוד חודש וחצי. אני תוהה איך לחגוג, אם לחגוג, ומה לבקש ליום ההולדת. חצי יובל אעבור.
התלבטתי בין מחשב, מנוי לחדר כושר, חופשה בחול, לייזר?, בגדים, כלום?
יש למישהו רעיונות?
ואם לחגוג..איך לחגוג? או עם מי? ומה לעשות ביום עצמו? איזה יום כיף לארגן לי?
מר מאהב הולך לעבור ניתוח. פעם אחרונה שנפגשנו, יישרנו את ההדורים. אני עדיין דואגת. אני רוצה להספיק לראות אותו לפני הניתוח, אולי להשכיח לו קצת דאגות מהראש...
מר איטליה תכף מגיע לארץ. מרגיש לי שרק אתמול הוא טס. אפילו אמא שלי צחקה על זה שהוא לפני רגע היה בארץ. אני מניחה שבטח בשבילו זה מרגיש הרבה יותר.
התחלתי לקחת אנטיביוטיקה בשביל הפצעים שיש לי על הפנים. לייתר דיוק רק במקום אחד-הלחי שלי. זה ממש מוזר, רוב הפנים שלי נקיות חוץ מלחי ימין. וזה גם לא עובר... בכלל... אני לא חושבת שזה פצעים. זה שם כבר כמה חודשים ולא ברור לי מה זה. אני לא יודעת אם האנטיבטיוקה תעזור. בינתיים אני מרגישה שזה מקלקל לי את הפלורה הטבעית שלי. ושקשה לי להרדם בלילה.
עד לפעם הבאה,
ביי ביי
מה קורה?
לא יודעת מה גרם לי לפתוח פתאום חלון כתיבה ולהקליד. כנראה יותר מידי הקשבה להרצאות? צריכה קצת לנקות את הראש.
קיבלתי החלטה ביני לבין עצמי, שכדאי להויד רגל מהגז וקצת להתרחק מהמין הגברי עם כל צורותיו ולהתמקד יותר בלימודים. יש לי תחושה שפיתחתי במהלך השנים הפרעות קשב וריכוז. לאור העובדה שהרבה יותר מעניין ומסקרן, לדבר עם בני המין השני, אני פחות מרוכזת בהרצאות.
או שאני סתם מתרצת תרוצים? אין לדעת.
אני בשבועיים האחרונים במרתון לעשות חזרה על החומר שלמדנו מתחילת הסמסטר.
השלמתי כבר את רוב בינה מלאכותית, חלק גדול משפות תכנות, חצי מרשתות והיד עוד נטויה.
החומר עדיין לא יושב אצלי פיקס אבל אני מרגישה שאני הרבה יותר בשליטה ובעניינים וזה מרגיע אותי.
אני ממש לא בכושר. ממש אבל.
אני מקווה שזה חוסר כושר לייתר דיוק.
שמתי לב שזה הגיע למצב שאם אני מתחילה להתהפך במיטה, המאמץ גורם לדופק שלי לעלות.
במובן מסויים זה מפתיע אותי איך לא לעשות שום פעילות, כולל בצ'אטה שנשבת עוד לאיטית, משפיע עלי.
במוצ"ש הייתי בסלסה. ממש התחשק לי לרקוד.
התעייפתי אבל אחרי כל ריקוד. ברמה שלא יכולתי ריקוד שני ברצף. הייתי צריכה לעצור ולנוח. פלוס שחכתי מים. (מצאתי שתייה אבל הייתי זקוקה להרבה יותר משתי כוסות. שתיתי בסהכ באותו ערב, כולל הזמן שהגעתי הביתה, בערך שני ליטר נוזלים. מיותר לציין שכל הלילה קמתי טריליון פעם לפיפי).
אגב, פגשתי את הילד שם.
וואלה הגעתי למסקנה שסופית התגברתי(לא שהיה לי ספק). ראיתי אותו בקצה המועדון וישר ניגשתי אליו להגיד שלום, כמו ידידם ותיקים? ללא רגשות קינאה, ללא עצבות, יאוש, דגדוג, כלום. שמחתי לפגוש אותו ושמחתי גם לרקוד איתו (חוץ מהחלק שפיקששתי לגמרי. רקדנו שני שירים ברצף. הוא מוביל תותח. אני לא בכושר. לקראת סוף השיר הראשון כבר הייתי גמורה. בבצ'אטה כבר סופית לא הייתי מרוכזת). יאמר לזכותו דבר אחד, הוא מהאנשים האלו שיודעים לחבק. לדעתי זו תכונה שראויה לשבח.
לפני כמה ימים, יצא לי לנהל שיחה עם מיס רידל(riddle) בסקייפ. זה תמיד מפתיע אותי שיש אנשים זרים, שלא מכירים אותי, שמוצאים עיניין כאן בבלוג שלי. כלומר, בואו. רוב הזמן אני נשמעת כאן כמו בת 16. לא שיש לי תלונות או בעיה, לי לא אכפת איך זה יוצא. המטרה שלי זה תיעוד עצמי ופריקה. אבל מה אחרים מוצאים כאן?
בכל מקרה היה לי כיף לדבר איתה. זה גרם לי לחשוב על האנשים שאני פוגשת במהלך החיים. מרגיש לי ש"הכוכבים מסתדרים" לטובתי. אני באה סהכ ממשפחה קטנה בלי יותר מידי אמצעים ולדעתי זכיתי בהמון אנשים טובים בדרך שבזכותם הצלחתי להגיע למקום שאני נמצאת בו(כן, ברור שחלק מהקרדיט הוא גם לי אבל זה לא פוסט העצמה עצמי).
יש לי יום הולדת עוד חודש וחצי. אני תוהה איך לחגוג, אם לחגוג, ומה לבקש ליום ההולדת. חצי יובל אעבור.
התלבטתי בין מחשב, מנוי לחדר כושר, חופשה בחול, לייזר?, בגדים, כלום?
יש למישהו רעיונות?
ואם לחגוג..איך לחגוג? או עם מי? ומה לעשות ביום עצמו? איזה יום כיף לארגן לי?
מר מאהב הולך לעבור ניתוח. פעם אחרונה שנפגשנו, יישרנו את ההדורים. אני עדיין דואגת. אני רוצה להספיק לראות אותו לפני הניתוח, אולי להשכיח לו קצת דאגות מהראש...
מר איטליה תכף מגיע לארץ. מרגיש לי שרק אתמול הוא טס. אפילו אמא שלי צחקה על זה שהוא לפני רגע היה בארץ. אני מניחה שבטח בשבילו זה מרגיש הרבה יותר.
התחלתי לקחת אנטיביוטיקה בשביל הפצעים שיש לי על הפנים. לייתר דיוק רק במקום אחד-הלחי שלי. זה ממש מוזר, רוב הפנים שלי נקיות חוץ מלחי ימין. וזה גם לא עובר... בכלל... אני לא חושבת שזה פצעים. זה שם כבר כמה חודשים ולא ברור לי מה זה. אני לא יודעת אם האנטיבטיוקה תעזור. בינתיים אני מרגישה שזה מקלקל לי את הפלורה הטבעית שלי. ושקשה לי להרדם בלילה.
עד לפעם הבאה,
ביי ביי
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה