שנה חדשה.
2019.
קצת בהלם איך שהזמן..
זו התקופה בשנה שמקבלים תעודות בבית הספר, שנגמרת מחצית! אני זוכרת שהייתי תמיד לחוצה מהרגעים האלו. מהציון במתמטיקה וממה שההורים יגידו. ובתכלס? זה תמיד עבר בשלום. אני לא זוכרת שאי פעם הענישו אותי על ציון לא טוב. לא שהיו לי הרבה כאלו(ממש מתלהבת שכמותי).
וכמובן תקופת יום ההולדת...
השבוע אני חוגגת 25. כשהייתי קטנה תכננתי להתחתן בגיל 26, וכנראה החלום הזה לא יתגשם. אבל כן הכנסתי את עצמי לאיזה לחץ חתונה מטופש(בר אילן...........). אני בעיקר עם דילמות כלליות לגבי האנשים בחיי והאם בעלי לעתיד הוא מישהו שאני מכירה או אולי דמות עתידית?
ואם עסקינן בדמויות.
מר מאהב עבר סוף סוף את הניתוח, אחרי שכבר דחו לו אותו פעמיים. זו בתכלס הסיבה העיקרית שלא עדכנתי כל כך הרבה זמן. ממש פחדתי מהרגע הזה. בשישי שלפני הניתוח הוא בא אלי, ראינו נטפליקס. והפעם זה היה קשה יותר מכל הפעמים האחרות שהוא בא. המחשבה הזאת שחס וחלילה יקרה לו משהו, הפחד הזה שאני עלולה לאבד אדם שמאוד יקר לי...
אז נשברנו קצת, והיתה נשיקה. ואני לא מתחרטת אבל בימים שאחרי הניתוח חשבתי על הרגע הזה הרבה, והפחד שזו אולי הנשיקה האחרונה היה כמעט משתק.
הוא עבר את הניתוח בראשון, ובמקור אמר לי שאחרי כמה שעות הוא אמור להתעורר. הנחתי שרק יום למחורת הוא ישלח לי הודעה. אין לי מספר טלפון של קרובי משפחה, אפילו לא של חבר שלו.
בלילה שלפני הניתוח שלחתי לו הודעה יפה, איחלתי לו בהצלחה וכתבתי שאני אוהבת (כןכן, הגענו לשלב ה"אוהב" אבל בקטע ידידותי כמובן. שחלילה לא אפרש/יפרש שזה רומנטי). ובתכלס, אני יודעת כבר הרבה זמן שאני באמת אוהבת אותו כבן אדם, כחבר טוב.. הוא היה לצידי כל כך הרבה בשנתיים האחרונות ולפעמים זה מרגיש לי כאילו אנחנו מכירים הרבה יותר.
הוא ענה להודעה רק בבוקר, ואני ראיתי את זה רק בצהריים. כתב לי שהוא אוהב גם. ושוב פחדתי שזו תיהיה ההודעה האחרונה שאקבל.
מאז... הדס, אני ממש מפחדת כשאנשים עוברים ניתוח. המקרה ההוא הכניס אותי לפרופורציה כמה החיים האלו שבריריים והכל יכול לקרות.
בכל יום שעבר, דאגתי רק יותר. עבר כבר יום, יומיים, והוא עדיין לא שלח הודעה. חירפן אותי שאין לי מושג מה קורה. שיתפתי הרבה אנשים מסביב, בעיקר כדי לשמוע מהם שיהיה בסדר ואני סתם דואגת, אבל לצערי גם הם הבינו שאני לא סתם דואגת.
ביום השלישי זה כבר היה השיא, החלטתי לנסות להתקשר. אולי קשה לו לסמס? סירבתי לקבל את המחשבה שאולי בכל זאת קרה משהו. וכעסתי עליו. כעסתי שהוא לא דאג שמישהו יעדכן אותי לפחות.
הוא לא ענה, לא לטלפון לא לסמס(אולי כיבה את האינטרנט?).
בליאת ברירה, שלחתי הודעה לחבר שלו, בפייסבוק. (בושות שאין לי את המספר שלו!)
החבר לא ענה.
ורק דאגתי יותר. לרגע לא חשבתי שהחבר מסנן אבל בעיקר פחדתי שהוא לא יודע מה לאמר ולא רוצה להלחיץ.
הדמעות התחילו לבוא והמחשבות התחילו רק לגדול.
בבוקר של היום הרביעי הוא שלח הודעה. מר מאהב. אני מציצה לראות מה הוא כתב, מפחדת שזו לא הודעה אוטומטית.
התכתבו ממש טיפה כי היה לו קשה. לא הסביר הרבה מה קרה, אבל קיבלתי רושם שמשהו השתבש שם ורק עכשיו הוא יותר בסדר ויצא מטיפול נמרץ.
אומנם עדיין דאגתי אבל הרבההה פחות. גם עכשיו אני דואגת. בדיעבד אולי טוב שלא ידעתי כי הייתי מתחרפנת יותר מדאגה. אבל אולי היה עדיף לספר..?
ביקרתי אותו בבית חולים אחרי כמה ימים, למרות שהוא בהתחלה לא רצה. ואני שמחה שנסעתי. היה נראה שזה עשה לו טוב. מההודעות שלו, כשהייתי באוטובוס הבנתי שהוא כן רוצה שאבוא, אבל סתם עם אגו נפוח "לא נראה טוב, לא מגולח בלה בלה". למי אכפת.
כאב לי לראות אותו כאוב אבל נרגעתי גם. שעתיים שלמות של דיבורים, עדכונים, הסתובבויות במחלקה. עידכנתי אותו בכל מעללי, בתקווה שאולי זה יסיח את דעתו. וכשעמדנו ליד החלון, כל כך רציתי לחבק אותו פשוט...
אני תוהה מתי כבר אזכה להניח עליו ראש ולשמור את הפעימות לב החדשות שלו.
הוא עדיין תקוע שם. ואני מקווה שהוא יחלים מהר ויתחזק מהר. בתקווה שפעם הבאה אבקר אותו לא תחת אור של פלורסנטים.
מה ממליצים להביא למישהו בתקופת החלמה? שקלתי להביא לו סיסמה לנטפליקס.. עוד רעיונות?
קרו עוד הרבה דברים בתקופה הזאת אבל זה יחכה ליום אחר.
עד לפעם הבאה,
ביי ביי
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה