סיכומיישן

היה לי חלום מאוד נחמד הלילה.. 

חלמתי שאנחנו נוסעים כל השכבה למאין לונה פארק שכזה שהוא גם חצי גן חיות וג'ונגל שנמצא מחוץ לרחובות. היתה שם קוסמת שמרימה אותך באויר אבל הפוך וזה היה מוזר.. בערב, התגנבנו לשם, אני ועוד שלושה חברים שהוא היה בינהם.. 

ואז, בדרך חזור, היה נוף משגע ועמדנו בקצה הגיבעה, השניים האחרים הלכו קצת קדימה בעיסוקיהם ואנחנו סתם השתעשענו לנו בצחוק..

ולפתע, הגיע רגע מתוק של נשיקה קטנה..ועוד אחת.. ואז שאלתי מה יהיה ואם נחזור ואיני בטוחה מה קיבתי בתשובה אבל אני זוכרת שבהמשך החלום הורמתי על ידיו ופסענו בחולות משקיפים לנוף.. והתעוררתי.. 

___

היום זה היום האחרון לשנת 2011..

זו היתה שנה עפופת זוגיות מכל הצדדים, שלי ושל אחרים..

ומה השגתי בה? מה עברתי השנה?

-רישיון לשם שינוי

-חבר עם שיא אישי של זוגיות..יחי החצי שנה

-ציונים חביבים

- עברתי את מרבית הבגרויות שלי.. 

-הייתי בלונה פארק! לראשונה בחיי בחנוכה.. זה היה אדיר ומפחיד! ועדיין אדיר! עם כל המתקנים שידעתי שאם אחשוב יותר מידי ואתמהמה אני אכנס לפחד ולא אעלה אולי.. (אולי) אז מנעתי את זה מעצמי עד הרגע האחרון, עד הרגע שאני במתקן עצמו ישובת וחגורה וכבר אין דרך חזרה! לא חכם להתחיל לפחד אז..מזל ששניה אחרי זה הבנתי מה הולך ונרגעתי ונהנתי מכללל רגע! ואגב..

-סיפרתי להורים חלק מן האמת על מה שאני מרגישה בקשר לילדות שלי ועל הפחדים שלי.. 

זה היה רגע מאוד מעניין ומרתק..לספר להם מה אני מרגישה ולשבור להם מיתוסים לגביי...

-טסתי לפולין! טסתי לחול בפעם הראשונה בחיי וזה היה מאוד מרגש ומעניין! ומלהיט..פעם ראשונה חו"ל!

-רוב הבעיות שלי, שאי פעם היו לי מתחילות להעלם וזה מקסים ומדהים!

-פגשתי והכרתי המווווווני אנשים מדהימים מכל הסוגים ומכל המינים. לכל אחד יש סיפור מרגש ומרתק, לכל אחד אני אשמח לעזור..אנשים שאני יכולה לסמוך עליהם בעיניים עצומות אפילו! אני מרגישה בטוחה ולא מתחרטת על ההכרות..זה נתן לי המון ידע וכלים חדשים לחיים..

-"איבדתי" את מי שהיתה פעם החברה הכי טובה.. ולמה בגרשיים? כי זה לא בדיוק לאבד...ואני לא מתחרטת על שום דבר שעשיתי ונעשה ועל הזמן המבוזבז..זה קרה לטובה!

-התקרבתי יותר לאנשים שפחות הייתי מקורבת אליהם.. 

-לקחתי חלק פעיל יותר בהמון מסגרות!

-אני בעיצומו של פרוייקט כספות!

-רזיתי השמנתי וחוזר חלילה....

-חזרתי להדריך! ולא מתחרטת לרגע! למרות הקשיים הרבים..

-התנסתי בהמון דברים חדשים ;)

-גיליתי את יכולות הפיתוי שלי (לא באמת!). אבל מה שכן, גיליתי שהעולם לא מפסיק להפתיע אותי והרשימה של דר עלתה ל11 איש..

-התחברתי יותר לאקס המיתולוגי שבטוח קורא כאן עכשיו ואני עז אם לא.. ואני שמחה! כי זה בעצם ממש את מה שתמיד רציתי, בשביל זה הרי נפרדנו! חח אבל אני שמחה.. (ובל יקום ומישהו ויחשוב משהו שהוא טעות.. ריגשותיי נקיים מכל סיפורי העבר הרחוק :) )

-הכרתי את מר Z ! שכן..כקונספרציה לבלוג..הוא משלים את הסדרה של מיסטר A ומיסטר Y והופך את כל חיי לבעלי יותר משמעות! כןכן...סופר Z הוא אדיר וחכם והוא הגרסא הגברית שלי! ואני מודה לאלוהים ששלח לי את הישות הכפולה שלי שתכניס בי הגיון ברגעים קשים ותתן לי תחושה שאנוכי לא הזוי לבד!  מי יתן ונתחזק! אמן. 

-יש לי מזגן בחדר. אנחנו עוברים דירה בסוף השנה...צריך לנצל כל שניה. 

 

וכמו כל שנה אני אחזור רגע לרשימה של שנה שעברה, של מה שאיחלתי לעצמי ונראה אם הגשמתי..

"

אז אני מאחלת לעצמי-שהשנה תיהיה הרבה יותר טובה מ-2010.

שאני אפתור את כל הקשיים, שיבואו עוד בעיות(כן..נשמע קצת מוזר אבל אם יהיה טוב מידי אני אשתעמם..) ושאני אפתור אותן! 

שכל האנשים שאני אוהבת ישארו לצידי גם השנה..ובתקווה גדולה-לתמיד!

שכל הטעויות שעשיתי במהלך השנה שעברה-אתקן ולא אחזור עליהן עוד..

"

אני יכולה לומר בבטחה-בוצע ונעשה! 

הסתיים הקונדס :P (הארי לנצח!) 

2011 אינה יותר טובה מ-2010 אבל היא כן שונה ומרגשת בדרך מיוחדת! לא מתחרטת..

 

ומה אני מאחלת לשנה הנוכחית?

-לסיים לראות השמינייה(כי התחלתי לראות ו..זהו) 

-לקנות משקה אלכוהולי כלשהו

-לקנות אוטו..(אני מאמינה שאניא צליח)

-להתגייס למשהו אדיר בצהל ולא להתבכיין על שום דבר..

-להכין ספר שורשים על המשפחה שלי

-להיות מדריכה טובה יותר

-לכתוב את הסיפור שלי מגיל 0 ועד סוף תיכון...

-חבר! כןכן..זה מופיע תמיד ברשימות..חבר!

-ואם כבר אז שיהיה לי גם זמן לחבר (כן, זו הערה בשביל היחיד שלא קורא בבלוג כי מאמין במשהו שאין לי כוח לכתוב..) 

-ואם לא יהיה זמן אז אני אצור זמן

-להתאהב במישהו חדש? לא יודעת..לא נראה לי.. 

-להתאהב במישהו חדש אך לא עד שאהנה ואמצה את מי שבא לי עד הסוף..ואם הסוף הוא בגיל 60 אז שזה לא יתגשם

-שלא יחשבו שאני קטנונית..אני פשוט מאמינה במה שאני כותבת ואם אכתוב משהו אני עלולה לבטל אופציות אחרות!

-ללמוד לעצור ברולרבליידס

-להיותב כושר טוב

-לרזות נורמאלי

-לחזור להיות בקשר עם הBFF

 

כן, גבריותי ורבותי..2012 תיהיה שנת הואוו! אני לא יודעת איך היא תתחיל..

אני לא יודעת מה יהיה

אני רק יודעת שאני אהיה! ומה איתכם?:P 

לפינת הלא קשור>>>>>>>כי טונה בקופסאת שיפורים זה דבר הפכפך

-יום הולדתי מתקרב ואני שוב בלחץ כרגיל מה יהיה ומה אעשה..אהעהעהעהע

-אולי אני אקנה לעצמי איפוד? 

-צריך לכתוב רשימה של מה שאני רוצה ליום ההולדת ובכללי השנה..

-אנחנו נעבור דירה..מתישהו..

-אני מקווה שיילך לי טוב מעכשיו והלאה בפיסיקה וממת'..

-אני חייבת לחזור לכושר! 

-צ'יטוס גבינה זה טעים..

-לקנות שמלה חדשה? צריך גרביונים!

-יהיה אדיר..

נתראה בשנה הבאה

 

עד לפעם הבאה

ביי ביי

החבר הכי טוב

kid-O

כך הילד גדל..

אני מתגעגעת אליו, מאוד.. לימים של השיחות הארוכות, לתחושה שיש על מי לסמוך, לחשיפה המטורפת לסגנונות מוזיקה שאם לא הוא בחיים לא הייתי שומעת, לוויכוחים ולריבים שהיו נעלמים כלא היו בכל מקרה רציני שהיה מתרחש, לאמון ההדדי..

איך הצלחתי להרוס את הכל? 

אני לעולם לא אשכח את השיחה הכי מדהימה בחופש הגדול בין כיתה ח' לט'..

זו היתה התקופה הכי טובה של היחסים שלנו, הכי שמחה ומאושרת! 

ואני זוכרת את השיחה כאילו זה היה אתמול, באייסיקיו, הקביעה שלקרוא לי ידידה זה פשוט להוריד מהערך שלי כי אני חברה, החברה הכי טובה, או לפחות הייתי.. 

וזה גרם לי להרגיש טוב, שיש מישהו בעולם שהוא החבר הכי טוב שלי ואני החברה הכי טובה שלו.. 

וזה באמת היה ככה!

ומה שתמיד מדהים אותי..שיש לו חבר אחר, טוב יותר פי מיליון ממני, והם החברים הכי טובים שאי פעם הכרתי..נורא התקשתי לתפוס איך אפשר להיות במצב יותר טוב ממה שלנו היה? אבל היה..וקינאתי! לא בקטע רע כמובן אלא בקטע טוב, מפרגון!

 

עברתי איתו את התקופות הכי קשות בחיי, הוא היה שם, היחיד שהיה.. 

תמך, עידד..

הוא היה זה שאמר לי את האמת בפנים כשאף אחד אחר לא אמר, הוא ידע לומר מה הכי טוב בשבילי.. המילה שלו היתה נכונה יותר מכל מילה אחרת, ולא כי חשבתי שהוא אלוהים או משהו אלא כי הוא פשוט הכיר אותי ממש טוב..

 

הכרנו עוד כשהיינו ילדים, היה לי קראש עליו, וכמו כל הקראשים שלי, ידעתי שאין לי סיכוי אז ניסיתי לפחות להוציא מזה ידידות..וזו היתה ההחלטה הכי טובה שאי פעם לקחתי בחיים!

חברות אמיתית שווה הרבה יותר מכל זוגיות.. 

 

כמה דמעות הזלתי כשהיינו רבים, כמה דמעות הזלתי כשפגעתי בו לראשונה כשבחרתי את מה שבחרתי..

זו אשמתי שהקשר שלנו כבר לא היה כמו שהוא, זו אשמתי שלא הצלחתי לתחזק והפלתי אליו את העיניין..

הייתי צריכה להשקיע בדיוק כמוהו, להיות אכפתית וקשובה יותר, כמו פעם בתקופה הראשונה, לפני שהתחלנו לריב..

אבל ככל שהזמן עבר ככה היה לי קשה יותר וככה הוא הרחיק אותי מחייו..

ולי? אני לא יכולתי לקבל את זה, את החוסר ההדדיות..אני לא מוכנה "לנצל" אותו בכדי שיהיה לי טוב, זה לא עובד ככה.. זה חייב להיות הדדי.אני צריכה להיות שם הרי בשבילו.. כמו תמיד, אני לא הבנתי למה הוא התרחק ממני.. זה העציב אותי שהוא לא פנה אלי וניסה לבד ולבד..

היה לי קשה מאוד לקבל את העובדה שהוא בוחר לעשות דברים בדרך שלו, בלי להתייעץ עם אחרים..

ולמה? כי אז.. לא היה לי שום מקום בחייו..מה אני אז אהיה? (כן, ככה חשבתי פעם..) מה הוא רק יעזור לי ואני לא אעזור לו..? 

אני רוצה לעזור לו, תמיד רציתי ותמיד אהיה מוכנה לעזור בכל שניה..אבל טעיתי בבחירות שלי בעבר ואותי, הוא כבר לא צריך..הוא הסתדר לבד וגם תמיד יש מישהו שיעשה את העבודה הרבה יותר טוב ממני..

ובעיקר? חבל לי.. 

עצוב לי שהקשר התרופף מאוד.. שאנחנו כבר לא מדברים, לא מתראים.. 

שאני רק זיכרון עבר שגם אותו הוא דרש בתקיפות למחוק..

אבל, הוא הבטיח שלא יגלה את סודותיי.. ואני מקווה שהוא עמד בהבטחה הזאת..

 

לא רציתי למחוק את ההסטוריה שלנו, זה היה הדבר היחיד שנשאר לי מהקשר שלנו, הזכרונות.. 

אבל הוא דרש בתוקף, ככה הוא היה מרגיש שהשתנה..על ידי מחיקת העבר שרדף אותו..

הוא אדם חדש, שונה..עם אותם ערכים רק שהפעם הוא מגשים אותם. ולצערי אני לא שם..

 

והכי חשוב לי, שיהיה מאושר! אני צריכה להודות לו המון על זכרונות ותחושות שהוא העביר בי. על הלמידה לחיים הטובה ביותר שעברתי, הוא לימד אותי מה היאי חברות אמת..

הוא לימד אותי לא להסתמך על כל מה שאומרים כי תמיד יש מעבר..

ולפעמים, רק לפעמים אני תוהה שאולי אני זו שעיוורת ובעצם לא רציתי לראות את הצדדים השליליים..אך..מדוע שיעשה זאת? מדוע שירגיע אותי כשאני עצובה? ההגיון מונע ממני לחשוב על שטויות כאלו שעם השנים נכנסו לי לראש בגלל המרחק שגדל וגדל..

 

והיום? הוא בן 18..

כבר לא ילד אלא בחור צעיר..

הוא יתגייס בקרוב לצהל, בטח כבר יש לו רישיון מאז הפעם האחרונה שדיברנו, הוא בטוח עובד או חוסך כסף למשהו, הוא בן מדהים להורים מדהימים..

והוא יודע איך לבחור את החברים שלו. יש לו חברה פשוט מדהימה ומושלמת שעושה אותו כל כך טוב ושונה! הוא צריך להודות לה כל רגע בחיים שלו, זה בטוח.. אני אפילו שמחה שיש לו אותה, היא עושה אותו מאושר..משהו שאני לא יכולה לעשות..

ובתכלס? זה מה שחשוב! שהוא יהיה מאושר..

ובריא!

אך בעיקר מאושר..

 

לפני חצי שנה ניסיתי לתקן את הפער החברי הזה ולנסות לגשר את החברות שלנו, נכון שהיא לא היתה אמורה להיות כמו פעם אבל שיהיה משהו, מן הכבוד הראוי.. 

ובאמת שהיו לי כוונות וכבר הייתי צעד קדימה לעשייה!

ואז..

קרה משהו אחר לגמרי שהסיח את דעתי מהמון דברים שעשיתי בתקופה ובעיקר מזה, והדבר הזה הקשה עלי להמשיך.. 

אני חוששת שהוא בטח חושב שזה היה עיניין של רגע, בדיחה? חוסר רצינות? 

ובתכלס.. 

זה כל כך לא..

במשך כל החצי שנה האחרונה הזאת רק חכיתי לסימן חיים, למשהו...

הוא חסר לי מאוד, הוא היחיד שאני יכולה לספר לו מה עובר עלי.. היחיד שאני סומכת עליו.. 

כל כך זקוקה לשיחה הזאת איתו ומנגד, כל כך רוצה לעזור לו איכשהו בחיים..גם אם זה להשאיל לו איזה 10 שקל במכולת כדי שיקנה לחם לבית או משהו..

כל דבר.. 

מגיע לו,הוא היה שם בשבילי כשאחרים לא.. 

 

אז כן, כמו שאמרתי, היום הוא בן 18..

ואם הוא יראה את זה ואם לא.. אני עדיין מאחלת לו את כל הטוב שבעולם, שיהיה מאושר וילד טוב.. 

שלא ידאג מכל מיני שטויות שלא נוגעות אליו, שימשיך להיות מדהים כמו שהוא..

שישמור טוב טוב על החבר הכי טוב שלו ועל החברה שלו! ולא יעשה להם יותר מידי צרות וכאבי ראש..

שלא יהיו לו צרות עם הפלאפון שלו! משום מה אני זוכרת את כל השנים הללו שיש לו צרות עם החשבון..

שלא יפסיק לחייך, כי יש לו חיוך מדהים ולא אכפת לי מה הוא חושב! 

שיהיה בריא, ושלא יפקפק ברופאים ובתרופות שלהם ושישתה תה כשהוא חולה.. 

שילך אחרי החלומות הכי גדולים שלו ויגשים אותם!

ושלא ישכח, שהיום הוא האדם המדהים הזה, זה שתמיד ראיתי בו בזכות מי שהוא היה פעם.. לא משנה כמה נורא הוא חושב שהוא היה לדעתנו, בזכות הטעויות מהעבר הוא מי שהוא היום..אז שלא יתבייש בזה! 

אני ממשיכה לקיים את ההבטחה שלי לשמור על סודותיך!

ושישלח לי הזמנה לחתונה..(שאגב, לפני המון זמן התערבנו..אוהו ועוד כמה התערבנו על זה שהוא ירצה להתחתן ושתיהיה לו חברה בגיל 18..אוהו כמה התערבויות היו על גיל 18..ובכולן אגב ניצחתי אז..אני דורש גלידה! ובגלל שאנחנו לא ממש בקשר ואולי גם לא נקרא את זה..תקנה לעצמך גלידה או שבטעות יפלו לך עשרה שקלים מהכיס ישר לתוך כובע של איש עני ברחוב..) 

 

אמשיך תמיד לקרוא לך החבר הכי טוב שאי פעם היה לי, על אף שבפועל אנחנו לא מדברים ולא מתקשרים.. 

ותמיד אוהב אותך, בתור האח שאף פעם לא היה לי.. (ושאף חברה שלו לא תדאג, לא מעבר ;)  

(גם אם שחכת את יום ההולדת שלי שנה שעברה.. אני יודעת שאתה לא זוכר אף פעם דברים כאלו..)

 

תמיד אהיה פה, גם לשיחות של אמצע הלילה..

יאניני

 

 

עד לפעם הבאה

ביי ביי

הגיגים

הגיגים.

פעם הייתי קוראת לזה "רשימה ארוכה של מה שעברתי ועוד.." היום, אחרי שהתבגרתי הבנתי שיש לזה בעיקר שם-הגיגים. 

נראה לי אני צריכה לקרוא לכל פוסט שנכתב בו על תקופה שלמה של יובש בבלוג-הגיגית, על שם הגיגית מהארי פוטר (ולכל ה'אנחנו לא קראנו את הספרים ולא מתים על הארי פוטר או שממש גרועים ואפילו לא ראינו את הסרטים', מדובר בגיגית שמכילה זכרונות של בן אדם על פי מבוקשתו והוא יכול להכנס לזכרון עצמו..) .

 

וכמו כל פוסט הגיגים שהיה אי פעם בבלוג, הוא תמיד מתחיל באותו פתיח שגם הפעם אני אתחיל בו.

אז כרגיל, אין כמו התשוקה לכתיבה ואין נורא מהידיעה שכל שניה שאני חווה את רגע ה"אני חייבת לכתוב על זה בבלוג!" זה נעלם מהר..בגלל החוק העצמי שלי ל"אסור לכתוב בבלוג במקום ללמוד או לעשות משהו ממש חשוב!" (וזה מתוך מחשבה שהרי צריך לכתוב בבלוג על החיים, ולא לספר על החיים על הבלוג.. או במילים אחרות ושונות משמעות, זה העונש שלי לאי הכנת שיעורי בית).

בכל מקרה..הנתחיל? 

 

-דברים שאף פעם לא ישתנו-הסיסמה לבלוג..שעל אף שהתבגרתי והשגתי לעצמי עם השנים סיסמה טובה וחזקה, עדין יש לי סיסמה חלשה לבלוג עצמו (אני חוסכת לכם את הניסיון של 1.2.3.4.5.6..הייתי ילדה מקורית בצעירותי.. (פחחח בולשיט, העתקתי מאמא את סיגנון הסיסמה שלה..) )

 

-אני לאחרונה חווה רגעים קטנים של זכרונות מהשנה שעברה.. מאין פלאשבקים מתוקים כאלו של תחושות ורגשות שהתרחשו להם עם בעל המפתח. (הוהו, אני אוהבת את הכישרון הזה בלכתוב משהו שרק מי שבאמת מתעמק בבלוג או רק האדם עצמו מבינים על מי או על מה אני מדברת..). הרגעים האלו עושים לי חשק לעוד.. 

עוד ימים של שיעורי קפיצה למרחק והתבכיינות על האי הגעה לקשר, עוד ימי השיקוי בושם, עוד ימי איומי החיבוק.. עוד ימי התירוץ לידיים(חחחח) עוד ימי חום ופרפרים שנעלמו להם.. 

האמת, מידי פעם מתעופף לו פרפר או שניים בבטן בכל מיני רגעי הווה שכאלו..

 

-אחד מעקרונות היסוד שלי הקשורים לאהבה זה שכאשר אחד אוהב והשני מחבב (זה לא אהבה, זה כאב! סתם, לא..זה לא העיקרון אבל זה גם קצת נכון..קצת!#@$) הוא שכאשר זוג נפרד, לנתק קשר טוטאלי מדחיק את המציאות. במקום להתמודד עם האובן מדחיקים אותי ולא מעט מהפעמים כאשר חוזר הקשר חוזרים המחשבות.. ועד כה, זה רק הוכיח את עצמו.. 

 

-ואם כבר סגירות מעגל ופרדות, אין כמו סגירת מעגל שגרמה להמון כאב.. כל ימי הקינון והבכי לאט לאט נעלמים.. זה עושה כל כך טוב על הלב כל השיחות האחרי, כל המסקנות.. הידיעה שעשינו נכון, שבחרנו נכון.. אז כן, עדיין עצוב לי גם אחרי כל הזמן המטורף מכל מה שהיה שם, ואני עדיין כאובה וכועסת קצת אבל אני יודעת שמה שהאמנתי בו, קרה באמת, וזה מעולה! 

אני שמחה שאני סוגרת את הפינה ההיא.. היא גרמה לי להמון צרות וכאב, היא שברה את הלב וכך בניתי סביבי המון חומות הגנה גבוהות מאוד מאוד (שאפילו כשנמצא יריב ראוי לפרוץ את החומה..אני לא בטוחה אם הוא הצליח מרוב גדולתה ומרוב קטנותו..) 

 

-ואם כבר חומות, אני כבר רואה את החומה החדשה נבנת.. חומה שהפעם באמת קשה לפיצוח שתשאיר בי כנראה לא מעט צלקות כאלו ואחרות.. אני צריכה ללמוד להתמודד עם זה ולשחרר. ומצד אחד אני חייבת לספר ומצד שני.. לא, אסור, מביך, סוד פרטי.. ורק בעל המפתח יודע, אך הוא מן הסתם, לא יכול לעזור לי.. 

 

-אני אוהבת לחיות בבועה הקטנה שלי, הבועה שבה כל הסיפורים היפים מתרחשים. נכון שזה תמיד מבאס מחדש כשהמציאות שמשתקפת בוחרת להבהב בחוזקה ולהסיח את צומת ליבי מהחלום, אבל..עדיין, נחמד לי שם.. זה מאחה את השברים הקטנים.

 

-עדיין לא יודעת מה אני רוצה או מי אני רוצה..אני רק יודעת שאין לי זמן לנושא וצריך זמן להשתחרר, להשקיע בעצמי.. להנות מהחיים ולהשתעשע עם הגורל קצת(ולא עם אנשים שאני מכירה טוב!#@$) אני דוחה את הבעיות מפאת חוסר זמן להתעסק עם זוגיות. על אף שתמיד הדלת פתוחה לניסיונות חדשים אבל.. הם צריכים לעמוד בזמנים ולעשות דרך ארוכה למעלה.. מאווד ארוכה.. ובהקדם.. כי ככל שהזמן מתקתק, והוא מתקתק.. הלב לאט לאט בוחר את הדרך הלאה למעבר, לחדש.. 

 

ההמשך יבוא

עד לפעם הבאה 

ביי ביי

 

חמשיר חמשירי שנכתב באסאמאסים

 

"

 

גשם גשם משמיים

כל היום טיפות של מים.

גשם גשם משמיים כל היום מחשבות מוזריים

גשם גשם קור וקור

מתמודדת עם אהבה שלא תחזור

מים מים

נופל למלמעלה

זכרונות טיפשיים

ולא רואה מה הלאה

הטיפות קרות, 

הידיים לא מתחממות

הלב רותח 

והוא לא מצליח לכבות

הגשם קר, כואב ונופול

מזכיר את העבר

מדגיש את הכאב

הגשם שותף ומנקה

מווסת חום כעס ותשוקה

הזדמנות טובה להתחיל מהתחלה

וכמו שבגשם שוטף, כך הרגשות

נשטפים ועוברים

מכאיבים אך הולכים.במילי

ורק האהבות הגדולות נשארות

לגשם, לאיש והכי חשוב לבאות.

ןלכן זה מסופר, באוזני רבים, לדורות הבאים

סיפור על גשם ומחשבה

סיפור על התגברות והתבגרות.

סיפור על אהבה

"

 

אין כמו להפוך למשוררים על ידי שליחת אסאמאסים זה לזה בין השיעורים

(או בסופם, אבל זה לא מתחרז) 

נכתב על ידי Z ועל ידי אנוכי.

 

 

 

מלאת בלבולים ומחשבות

בחירות כל כך קשות

אהבות כל כך כואבות

איך תמיד הדברים הטובים ביותר חד צדדים?

ואולי אנו בוחרים לראותם כך..

צריכה לבחור מה להרגיש..יש לי בכלל בחירה?

 

דרוש-גבר שיאהב, וידע לאהוב, חזק, גבוה ממני, איש שיחה, מצחיק, אינטיליגנט ובעל מודעות ואינטיליגנציה חברתית

והכי חשוב-שידע להיות המוביל בזוגיות. שיזום, יהיה יצירתי ויוביל אותי למחוז חפצי.

אני צריכה מישהו שיתן לי מנוחה מהשליטה האין סופית בכל פרט בחיי..

היש מישהו כזה? מי מוכן להרים את הכפפה?

 

 

לא בכיתי בפולין

ב-12/9/2011 טסתי עם משלחת בית הספר למסע פולין.

זו היתה הטיסה הראשונה בחיי, החו"ל הראשון בחיית הריחוק מהבית והניתוק הראשון בחיי..המון דברים ראשונים!

באתי למסע עם ציפיות רבות ל"בום" רגשי, כזה שכולם מדברים עליו...

בין היתר ובאופן שהוא מאוד חשוב גם יצאתי כנציגת תנועה ונציגת הערכים שאני מאמינה בהם.

כמו שכל קוראי הבלוג יודעים, אני בשומר הצעיר, וכל אדם יהודי שבוודאי שמע על מרדכי אנילביץ, צריך לדעת שהוא, מנהיג מרד גטו ורשה היה כמובן מהתנועה, ובעייני לצאת למסע זה להנציח את המורשת שלו..



ואז טסתי, והתרגשתי מהשטויות הקטנות, מהטיסה, מהאוכל, מהעננים, מהריח של פולין, האנשים ועוד ועוד ועוד..

אבל לא קיבלתי בום.

היה רק רגע אחד בכל המסע שהרגשתי התרגשות חזקה בלב, שמחה ועצב יחדיו! כשיצא לי באופן נדיר ביותר לראות במו עייני את מה שבמשך שנים בתי הספר והמוזאונים, ומספרי הסיפורים וכל שאר אנשי החינוך מנסים להעביר..

את החיים.

את אותו רגע נדיר שיצא לי לראות גם צילמתי ובהמשך אראה את התמונה ואסביר בערך מה רואים..



מאז המסע עברו שבועיים שבעייני זה נצח, שבועיים שלא כתבתי ולא ממש ברתי ועיכלתי מה ראיתי..לאט לאט הדברים טיפטפו והיום, נערך מפגש פולין-של כל האוטובוס והקבוצה שטסתי..והמילים יצאו לי.

סוף סוף התחלתי לחשוב על מה שהיה ולדבר..ועם כל משפט שאני אומרת יש לי עוד מיליון דברים להגיד.



אחד הדברים שהכי הציקו לי במסע ואחריו זה שלא בכיתי..

אבל הנה מה שלקחתי מזה..



לא בכיתי בפולין

הייתי במיידנק והייתי גם באושיויץ, עברתי בין אבני טרבלינקה ולא בכיתי
כלל. לא הבנתי והפנמתי את חומרת המצב, סביבי דמעות זולגות, אנשים מתאחדים, ואצלי
אין ולו טיפה קטנה של דמעה.
אולי אני חולה? אולי עוד לא הבנתי? אולי אני עוד תמימה? אולי לא שמעתי את הסיפורים
שאחרים שמעו? אולי מסתירים ממני משהו שאחרים ידעו? אולי לא ראיתי? לא הרחתי? לא
צילמתי?

אומרים שאנשים מתביישים לבכות, אבל בפולין אנשים מתביישים לא לבכות.

ואני? לא בכיתי בפולין, יצאתי למסע נחושה ללמוד, להבין, להפנים, לקחת
לעצמי ולחנך את האחרים!
לקח לי זמן להפסיק להתבייש ולהבין שלמסע לא יוצאים כדי לבכות, למסע יוצאים מסיבות
אחרות, הבכי זה רק תוספת יופי..
אנשים בוכים כדי לפרוק..
אני את הפריקה שלי עוברת בכתיבה, ובמשפט אחד פרקתי את כל הרגשות והמחשבות שהיו לי
במסע. משפט נדיר שילווה אותי עוד שנים ארוכות ודרכו אחנך ואסביר לכל אלו שפספסו
ולא ראו את מה שעייני זכו לראות..

האמירה כי דבר לא נותר היא חלקית נכונה..אכן הרוב כבר נהרס ולא נותר
כמעט זכר לזוועות, אך לא צריך לראות כדי להרגיש, לא צריך לראות כדי להבין..

זה יכול לקחת שניה, חודש ואפילו 10 שנים... המשמעות האמתית של המסע
היא לא לבוא ולהתאחד עם המתים אלא משמעות גדולה יותר שאפילו אני לא יכולה לתאר
במילים..



יש אנשים שחושבים שהמסע מיותר כי יש תמונות ומוזויאונים, יש כאלו שלא צריכים לראות כדי להבין..

בעייני החלק המשמעותי בכל המסע, זה החלק המזעזע ביותר-שכמעט שום דבר לא נשאר, ומה שנשאר הוא כל כך קטן והוא כולו מוקף ביופי של דשא ועצים שאי אפשר כבר להאמין שהזוועה התרחשה..

ורק אלו שיודעים את הסיפור, יכולים לספר.. צריך לראות כדי להבין שבעוד כמה שנים לא יהיו עדויות, וישארו כנראה רק התמונות..ולמה זה בעיה? אני מאמינה שזה פוסט בפני עצמו-אך אתם מוזמנים להביע את דעתכם למה זה בעיה שהמציאות נעלמת ונשאר איתנו רק עבר..



היה לי מסע משמעותי ואני ממליצה לכל אדם לנסוע, לראות, לעצום עיניים ולהבין.. זה לא כזה קשה כמו שזה נראה, אל תסעו לבד, סעו עם משפחה וחברים וזה יהיה הרבה יותר קל..

אני לא חושבת שאני אדם חזק יותר מאחרים וזה למה לא בכיתי.. כי הדמעות הן רק כלי פריקה

המסע הוא לא בשביל לבכות, אלא לבכות זה בשביל המסע.. 

לבכות אפשר גם בארץ.. שם, לבכות זה דרך להבין ולי יש דרך אחרת..



כתבתי מספיק ולהלן קומץ תמונות





תמונה שצולמה ביער לופוחובה-בתמונה נר שקיבלנו עם שם של משפחה שנרצחה ביער ונקברה בקבר אחים ביחד עם שאר עיירת טיקוצ'ין.

המיוחד בתמונה-זו התמונה הראשונה הכי יפה שאי פעם צילמתי, ואני לא צלמת טובה. בזמן השתיקה והקשבה לשיר, ניסיתי לצלם ומשום מה הזום התפקשש..ואז, בשניה האחרונה תיקנתי את הבעיה ואף עשיתי פוקוס ויצא מדהים.















טרבלינקה



ורשה בלילה





הרחוב של מרדכי אנילביץ' , הייתי חייבת לצלם..הרגשתי הכי גאווה שומרית והכי עצב שלא לבשתי אחת כזאת..







 אין מה להסביר, מזעזע...



הר העפר..



התמונה שריגשה אותי ולהלן ההסבר.

היינו בהר העפר רק דקות אחדות כי הזמן אזל, ושם בין אבק ועפר הסתכלתי הצידה וצפיתי בקבוצה קטנה של חברי הטובים, מחבקים ידיד יקר שחווה רגע משבר..ואיתו כל אחד מהם נשבר וכולם עמדו מחובקים יחדיו. ואני מסתכלת עליהם וכל כך רציתי להצתרף ולחבק ולהיות חלק.. ולא ידעתי איך, התביישתי קצת..

ובעודי עומדת ומסתכלת עליהם, הסתכלתי רגע הצידה, על הר המוות..  ושם ראיתי את הצללית שלהם..

ולפתע אחזה בי התרגשות רבה..כצד מול המוות ניצבים החיים חזקים מתמיד!

וזה אף התקשר לסיפור הורדים ששמענו מהמדריך שלנו.. שסיפר שאחד הנאצים השתמש בעפרכדשן  והצמיח ורדים..ואנחנו הורדים של החיים, והמתים מדשנים אותנו ונותנים לנו כוח לחיות..מסיפור מזעזע על נאצי הפכתי את זה למשהו אחר.

וככה, מאותו הרגע שראיתי את זה, הייתי חייבת לצלם את הצללית ולכתוב על זה, אחזה בי התרגשות רבה כל כך, עצב ושמחה, משהו שאף פעם לא חוויתי..

"ורק דרך הצללים אנו מתאחדים עם המתים ששולחים לנו את הכוח לחיים"

היתה לי מחברת מסע וזה המשפט היחיד שכתבתי, וכשכבתי הרגשתי שכתבתי כמעט את הכל..





 בעיקר תמונה יפה שיצאה..





 פסי הרכבת לאושוייץ



למסע לפולין לקחתי איתי פלאפון..אמא סידרה את הקליטה עם החברה והכל היה טוב ויפה עד שממש הגעתי לפולין..

ומסתבר שהיו טעויות ואין לי קליטה, אי שליחת הודעות אי קבלת שיחות..כלום נאדה!

וממש נלחצתי..איך אני אצור קשר עם אמא עכשיו?! היא תדאג!

בסופו של דבר הצלחתי בערב..

(וכבר אגב היו לי מחשבות שאולי יש בפולין חברת אורנג' שתסדר לי את זה.. בסוף יום למחורת אמא התקרשה לאורנג' וזה סודר..ובאותו יום בפוקס אחרי כמה שעות מצאתי חברת אורנג' בפולין...מה הסיכוי הא? )

בכל מקרה, נורא התהלבתי שכל פעם שהיינו בעיר אחרת הפלאפון שלי הציג באיזה עיר אני נמצאת!

ואז, יום אחד.. היינו במקום הנורא מכל, ישבתי באוטובוס הסתכלתי על הפלאפון לרגע והייתי חייבת לצלם..לא יודעת למה..

קשה להסביר, דחף של רגע!

אז..כן, הייתי גם שם..





והתמונה האחרונה-אני..התמונה הרשונה שלי בבלוג..

אני עם הדגל בגאווה.. יער רפפופרט..





אני חייבת לצלם שמאוד הופתעתי מכישרון המלצמה שלי..כי היא לא מצלמה מקצועית וגיליתי שיש לה תכונות מאוד יפות..

וזה מה שהצלחתי להוציא עם שמונה מגה פיקסל וכמה משחקי זום וצבע קלים-זה לא פטושופ! הכל ביידי המצלמה..גם הצבע..



למדו, חנכו, והמשיכו!

סעו לפולין..



עד לפעם הבאה

ביי ביי

לא בכיתי בפולין

ב-12/9/2011 טסתי עם משלחת בית הספר למסע פולין.

זו היתה הטיסה הראשונה בחיי, החו"ל הראשון בחיית הריחוק מהבית והניתוק הראשון בחיי..המון דברים ראשונים!

באתי למסע עם ציפיות רבות ל"בום" רגשי, כזה שכולם מדברים עליו...

בין היתר ובאופן שהוא מאוד חשוב גם יצאתי כנציגת תנועה ונציגת הערכים שאני מאמינה בהם.

כמו שכל קוראי הבלוג יודעים, אני בשומר הצעיר, וכל אדם יהודי שבוודאי שמע על מרדכי אנילביץ, צריך לדעת שהוא, מנהיג מרד גטו ורשה היה כמובן מהתנועה, ובעייני לצאת למסע זה להנציח את המורשת שלו..



ואז טסתי, והתרגשתי מהשטויות הקטנות, מהטיסה, מהאוכל, מהעננים, מהריח של פולין, האנשים ועוד ועוד ועוד..

אבל לא קיבלתי בום.

היה רק רגע אחד בכל המסע שהרגשתי התרגשות חזקה בלב, שמחה ועצב יחדיו! כשיצא לי באופן נדיר ביותר לראות במו עייני את מה שבמשך שנים בתי הספר והמוזאונים, ומספרי הסיפורים וכל שאר אנשי החינוך מנסים להעביר..

את החיים.

את אותו רגע נדיר שיצא לי לראות גם צילמתי ובהמשך אראה את התמונה ואסביר בערך מה רואים..



מאז המסע עברו שבועיים שבעייני זה נצח, שבועיים שלא כתבתי ולא ממש ברתי ועיכלתי מה ראיתי..לאט לאט הדברים טיפטפו והיום, נערך מפגש פולין-של כל האוטובוס והקבוצה שטסתי..והמילים יצאו לי.

סוף סוף התחלתי לחשוב על מה שהיה ולדבר..ועם כל משפט שאני אומרת יש לי עוד מיליון דברים להגיד.



אחד הדברים שהכי הציקו לי במסע ואחריו זה שלא בכיתי..

אבל הנה מה שלקחתי מזה..



לא בכיתי בפולין

הייתי במיידנק והייתי גם באושיויץ, עברתי בין אבני טרבלינקה ולא בכיתי
כלל. לא הבנתי והפנמתי את חומרת המצב, סביבי דמעות זולגות, אנשים מתאחדים, ואצלי
אין ולו טיפה קטנה של דמעה.
אולי אני חולה? אולי עוד לא הבנתי? אולי אני עוד תמימה? אולי לא שמעתי את הסיפורים
שאחרים שמעו? אולי מסתירים ממני משהו שאחרים ידעו? אולי לא ראיתי? לא הרחתי? לא
צילמתי?

אומרים שאנשים מתביישים לבכות, אבל בפולין אנשים מתביישים לא לבכות.

ואני? לא בכיתי בפולין, יצאתי למסע נחושה ללמוד, להבין, להפנים, לקחת
לעצמי ולחנך את האחרים!
לקח לי זמן להפסיק להתבייש ולהבין שלמסע לא יוצאים כדי לבכות, למסע יוצאים מסיבות
אחרות, הבכי זה רק תוספת יופי..
אנשים בוכים כדי לפרוק..
אני את הפריקה שלי עוברת בכתיבה, ובמשפט אחד פרקתי את כל הרגשות והמחשבות שהיו לי
במסע. משפט נדיר שילווה אותי עוד שנים ארוכות ודרכו אחנך ואסביר לכל אלו שפספסו
ולא ראו את מה שעייני זכו לראות..

האמירה כי דבר לא נותר היא חלקית נכונה..אכן הרוב כבר נהרס ולא נותר
כמעט זכר לזוועות, אך לא צריך לראות כדי להרגיש, לא צריך לראות כדי להבין..

זה יכול לקחת שניה, חודש ואפילו 10 שנים... המשמעות האמתית של המסע
היא לא לבוא ולהתאחד עם המתים אלא משמעות גדולה יותר שאפילו אני לא יכולה לתאר
במילים..



יש אנשים שחושבים שהמסע מיותר כי יש תמונות ומוזויאונים, יש כאלו שלא צריכים לראות כדי להבין..

בעייני החלק המשמעותי בכל המסע, זה החלק המזעזע ביותר-שכמעט שום דבר לא נשאר, ומה שנשאר הוא כל כך קטן והוא כולו מוקף ביופי של דשא ועצים שאי אפשר כבר להאמין שהזוועה התרחשה..

ורק אלו שיודעים את הסיפור, יכולים לספר.. צריך לראות כדי להבין שבעוד כמה שנים לא יהיו עדויות, וישארו כנראה רק התמונות..ולמה זה בעיה? אני מאמינה שזה פוסט בפני עצמו-אך אתם מוזמנים להביע את דעתכם למה זה בעיה שהמציאות נעלמת ונשאר איתנו רק עבר..



היה לי מסע משמעותי ואני ממליצה לכל אדם לנסוע, לראות, לעצום עיניים ולהבין.. זה לא כזה קשה כמו שזה נראה, אל תסעו לבד, סעו עם משפחה וחברים וזה יהיה הרבה יותר קל..

אני לא חושבת שאני אדם חזק יותר מאחרים וזה למה לא בכיתי.. כי הדמעות הן רק כלי פריקה

המסע הוא לא בשביל לבכות, אלא לבכות זה בשביל המסע.. 

לבכות אפשר גם בארץ.. שם, לבכות זה דרך להבין ולי יש דרך אחרת..



כתבתי מספיק ולהלן קומץ תמונות





תמונה שצולמה ביער לופוחובה-בתמונה נר שקיבלנו עם שם של משפחה שנרצחה ביער ונקברה בקבר אחים ביחד עם שאר עיירת טיקוצ'ין.

המיוחד בתמונה-זו התמונה הראשונה הכי יפה שאי פעם צילמתי, ואני לא צלמת טובה. בזמן השתיקה והקשבה לשיר, ניסיתי לצלם ומשום מה הזום התפקשש..ואז, בשניה האחרונה תיקנתי את הבעיה ואף עשיתי פוקוס ויצא מדהים.















טרבלינקה



ורשה בלילה





הרחוב של מרדכי אנילביץ' , הייתי חייבת לצלם..הרגשתי הכי גאווה שומרית והכי עצב שלא לבשתי אחת כזאת..







 אין מה להסביר, מזעזע...



הר העפר..



התמונה שריגשה אותי ולהלן ההסבר.

היינו בהר העפר רק דקות אחדות כי הזמן אזל, ושם בין אבק ועפר הסתכלתי הצידה וצפיתי בקבוצה קטנה של חברי הטובים, מחבקים ידיד יקר שחווה רגע משבר..ואיתו כל אחד מהם נשבר וכולם עמדו מחובקים יחדיו. ואני מסתכלת עליהם וכל כך רציתי להצתרף ולחבק ולהיות חלק.. ולא ידעתי איך, התביישתי קצת..

ובעודי עומדת ומסתכלת עליהם, הסתכלתי רגע הצידה, על הר המוות..  ושם ראיתי את הצללית שלהם..

ולפתע אחזה בי התרגשות רבה..כצד מול המוות ניצבים החיים חזקים מתמיד!

וזה אף התקשר לסיפור הורדים ששמענו מהמדריך שלנו.. שסיפר שאחד הנאצים השתמש בעפרכדשן  והצמיח ורדים..ואנחנו הורדים של החיים, והמתים מדשנים אותנו ונותנים לנו כוח לחיות..מסיפור מזעזע על נאצי הפכתי את זה למשהו אחר.

וככה, מאותו הרגע שראיתי את זה, הייתי חייבת לצלם את הצללית ולכתוב על זה, אחזה בי התרגשות רבה כל כך, עצב ושמחה, משהו שאף פעם לא חוויתי..

"ורק דרך הצללים אנו מתאחדים עם המתים ששולחים לנו את הכוח לחיים"

היתה לי מחברת מסע וזה המשפט היחיד שכתבתי, וכשכבתי הרגשתי שכתבתי כמעט את הכל..





 בעיקר תמונה יפה שיצאה..





 פסי הרכבת לאושוייץ



למסע לפולין לקחתי איתי פלאפון..אמא סידרה את הקליטה עם החברה והכל היה טוב ויפה עד שממש הגעתי לפולין..

ומסתבר שהיו טעויות ואין לי קליטה, אי שליחת הודעות אי קבלת שיחות..כלום נאדה!

וממש נלחצתי..איך אני אצור קשר עם אמא עכשיו?! היא תדאג!

בסופו של דבר הצלחתי בערב..

(וכבר אגב היו לי מחשבות שאולי יש בפולין חברת אורנג' שתסדר לי את זה.. בסוף יום למחורת אמא התקרשה לאורנג' וזה סודר..ובאותו יום בפוקס אחרי כמה שעות מצאתי חברת אורנג' בפולין...מה הסיכוי הא? )

בכל מקרה, נורא התהלבתי שכל פעם שהיינו בעיר אחרת הפלאפון שלי הציג באיזה עיר אני נמצאת!

ואז, יום אחד.. היינו במקום הנורא מכל, ישבתי באוטובוס הסתכלתי על הפלאפון לרגע והייתי חייבת לצלם..לא יודעת למה..

קשה להסביר, דחף של רגע!

אז..כן, הייתי גם שם..





והתמונה האחרונה-אני..התמונה הרשונה שלי בבלוג..

אני עם הדגל בגאווה.. יער רפפופרט..





אני חייבת לצלם שמאוד הופתעתי מכישרון המלצמה שלי..כי היא לא מצלמה מקצועית וגיליתי שיש לה תכונות מאוד יפות..

וזה מה שהצלחתי להוציא עם שמונה מגה פיקסל וכמה משחקי זום וצבע קלים-זה לא פטושופ! הכל ביידי המצלמה..גם הצבע..



למדו, חנכו, והמשיכו!

סעו לפולין..



עד לפעם הבאה

ביי ביי

אירועי השבוע

פוסט זה מוקדש ללונדון ואיתנוס שמעודדים אותי לעדכן!

הוו קוראי הנאמניםD:

____

 

אז הנה, עבר שבוע+ מאז תחילת הלימודים והתחושה היא..טוב קשה לומר. אני מנתקת את עצמי מהתחושה שזו השנה האחרונה שלי בבית הספר..

בינתיים זה מרגיש לי כאילו יצאנו לחופשת פסח ובדיוק חזרנו ושום דבר לא השתנה..

ובאמת כלום לא השתנה!

הכיתה-אותו הוואי כיתתי, אותה מחנכנת מדהימה

הבית ספר-אותן ההפסקות, הפעילויות, הטיולים..

זה מכניס בי ביטחון ועצב קל ששנה הבאה זה כבר לא יהיה..

ובכל מקרה-התחילה השנה...

______

בתחום הזוגי-אוי ווי.. 

בכל הקשור לאקסים שמקסים-הם בעבר..הלא סגור אבל בעבר

כולם מדהימים וחביבים..נותנים לי הרגשה טובה..

מהאחרון הכל עוד נגמר ומצד שני כלום לא עוד סגור...אני עוד לא יודעת מה אני חושבת ומרגישה והחלטתי שאני אעשה מה שעשיתי פעם קודמת-אני אזרום עם החיים, נראה מה הם יביאו..

מי שבא ברוך הבא-תעמוד בקריטריונים המאוד גבוהים והתקבלת למשרה!

אני מחפשת המווווון חום ואהבה ועל הדרך חכמת חיים

כל המוכן להעניק לי אותם ביחד עם אמונה והדדיות בואו!

בינתיים-אני לא מחפשת קשר..

כשהוא יבוא זה יבוא..אני בין שמיים לארץ, בין העבר להווה ולעתיד..

נהנת מרגעים קטנים שהלב מתכנן ועל הדרך מחפשת רגעים קטנים עם מישהו אחר..מבלבל? אולי..

___

אני נהנת עם חברים טובים. טוב לי..טוב לי לעשות שטויות וכיף בלי שום מחשבות מיותרות! להשתחרר, לצחוק, לגרום לאחרים לשמוח...זה עושה לי טוב על הנשמה:)

 

וככה מצאתי את עצמי, בשבוע האחרון עושה את הלא יאומן ואולי את האפשרי ביותר-חיברתי שתי קבוצות שונות לקבוצה אחת..קבוצת בנים וקבוצת בנות שהקשר בינהם הוא זוג שכבר נפרד.. ולמרבה השמחה זה התברר כהצלחה!

לאט לאט ואנחנו עוד נגיע לגיבוש מדהים!

החיבור הזה רק יפתח ויפרה את כל האנשים!(ולא..בבקשה אל תיפסלו)

___

התחלתי להדריך! עם המון מרץ ואנרגיות ועם בן זוג הדרכה לא רע בכלל! הקבוצה קטנה ויש מקום להמון עבודה אבל אני נהנת! כיף לי! כבר שחכתי כמה תענוג זה להדריך..

אני מבלה בקן כמעט את רוב הימים בשבוע!

אבל היי-אני עושה שיעורים, מבלה עם חברים ולומדת על החיים-מה יותר טוב מזה?

___

 

ועכשיו לחלק החשוב לא פחות

אנוכי טס לפולין!

פעם ראשונה טסה, פעם ראשונה בחו"ל, פעם ראשונה פולין-לראות להאמין..

אני בחברה טובה עם אנשים מדהימים!

כל יום אני אכתוב..ואם יתמזל מזל של הקוראים אני גם אפרסם

נתראה בעוד שבוע וחצי לחפירה מטורפת!

אתגעגע...ותודה על כל המכתבי טיסה! זה חשוב לי מאוד..הסבר בפוסט הבא..

___

לפינת הלא קשור>>>>>>בא לי לאכול שניצל

-שניצל היא מילה מדהימה

-רע לי, טוב לי..קשה לומר..יש לי חלומות הזויים

-היום ה-11.9 עשר שנים מאז אסון מגדלי התאומים. אני זוכרת שיום למחורת בכיתה..הייתי ב-ב', המחנכת דיברה איתנו וכל אחד הביע קשר כלשהו כלפי המקום והאנשים..זה היה יום עצוב

-ה-20.9. מתקרב..אני מקווה שיש מספיק אנשים כדי לדעת מה זה התאריך הזה ולמה הוא מפחיד וחשוב באותו הזמן

-יש לי תחושה לא כל כך טובה לגבי מצבנו הביטחוני בארץ....

-אני רעבה

 

עד לפעם הבאה

ביי ביי

סוף החופש, תחילת יב' ומה שבינהם!

אוקיי

 

חופש עוד כמה שעות נגמר (עד שיגיע ראש השנה כמובן..)

ותתחיל בשבילי שנת הלימודים האחרונה בבית הספר! הזוי, מפחיד מאוד, מרגש ושוב מפחיד........

בכל שנות הלימוד כל כך הדחקתי את הסוף! לא קיימים רגעים שחשבתי על יב'..לפחות לא עד השנה..

זה הסוף וזה מפחיד!

להעביר 12 שנות לימוד במסגרת שיגידו שהיא טובה יגידו שהיא רעה אבל מסגרת! ואני הייתי בתי ספר מעולים, הרגשתי טוב ובטוחה ושאני מקבלת מעל ומעבר! 

והמחשבה שמשנה הבאה, אני יוצאת לעולם הגדול..לבד, אל הלא נודע, אחראית יותר ועצמאית יותר ואפילו מתגייסת...מפחידה אותי.

היו רגעים שחלמתי שיש אנשים שהתפקיד שלהם זה לבוא לבית ספר וללמוד, וכל החברים ככה וכל החיים ככה ותמיד ידאגו לך וסיפקו לך כל מה שאתה צריך.. אבל זה לא ככה..

בית הספר זה סוג של הכנה לחיים (סוג של כמובן..הכנה למה בדיוק? ידע כללי? לדעתי זה גם מעבר..יש הכנה חברתית לעיניין..אתה נכנס למציאות לא בבום רציני מידי..) 

זו שנה אחרונה שאני יכולה להרגיש ביטחון וחום סביבי ולדעת שיש מישהו שהתפקיד שלו זה לשמור עלי..

 

אז לפני שאני אתחיל במחשבות על העתיד, אני רוצה להזכר במה עבר עלי בחופש!

בתחילת החופש עשיתי רשימה קצרצרה של דברים שאני רוצה להשיג 

להלן הרשימה+הערות שלי אם נעשה או לא...:

 

 

-לנסוע ללונה פארק-נעשה! למרות שעליתי רק על שני מתקנים אבל נעשה! לראשונה בחיי! נסעתי עם השומר הצעיר לסופרלנד..

-לים-אכן נעשה ואפילו פעמיים בספירה שלי..עם הקבוצה ועם ה..אקס! היה חביב למדי! רק שבפעם השניה היו כל כך הרבה מדוזות עד שלא נכנסו..

-לברכה-נעשה..בריכת גליה לשלטון! גם זולה וגם טובה! היה מאוד כיף!

-מינימום ארבע פעמים בשבוע לרכב על האופניים-נקודה חלשה שלי..לא נעשה..אולי ארבע פעמים בכלל נסעתי על אופניים (לצערי הרב!) 

-לעדכן בבלוג-נעשה! בשבועיים האחרונים פחות (מסיבות שאין לי כוח להסביר..)

-לקרא שלושה ספרים במינימום בקיץ-המממ..התחלתי לקרוא מינימום שלושה! סיימתי שניים נראה לי..

-עבודה! חייבים כסף ><-למזלי הרב!#$@$ נמצא! בשבוע וחצי האחרונים לחופש(מצאתי זמן..) עשיתי בייביסיטר לילד הכי חמוד בעולם (עם החיתולים הכי... עזבו..איכ) והיה חביב ו..פרנסה! הרווחתי מספיק כסף שיהיה גם לחיסכון וגם לביזבוזים וגם לקנות דברים לבית ספר! תודה ליוני! שבזכותו אני יכולה לחיות!

-להפגש עם חברותי היקרות לפחות פעם בשבוע!-התרחש..כל פעם מישהי אחרת אבל התרחש!

-לאכול פד תאי בלי ירקות-התרחש מאוד! ויותר מפעם אחת! למדתי לבשל בעצמי וזה יוצא בווול כמו במסעדות!

-לקנות מגש פיצה רק בשבילי-קרה חצי...אמא קנתהXD

-לשכב על הדשא, עם מיץ קר בצד, לעצום עיניים ולהנות מהרגע-לא קרה..:( 

-לישון אצל אנשים! או לייתר דיוק אנשות..-התרחש! אצל נוי!

-לנסוע למקום כלשהו סתם ככה-לא התרחש..

-לטייל לי בטבע-:( לא התרחש..

-לארגן סוף כל סוף ימי ספורט עם הבנות! יחי הכדורגל והכדורסל שמחכים לנו כבר שנה-לא התרחש ופויה לנו! היה צריך להתרח...

-לעשות דברים שהם מעבר לרשימה קצרה-אוהו התרחש ומה?

-רישיון!@$@$ כןכן...אני ינה פטיוק, נהגת חוקית! מהיום חוסכים כסף לאוטו! יאיייי!!! טסט שני..טסט חביב ביותר!

-נו בויפרנד..:( אבל זה כנראה היה צריך לקרות

-לגלות את האמת על ההוא! משנה שעברה!

-לברר עיניינים על מיסטר איקס..

-להצליח לא רע בבגרויות...יש לי ציונים ממוצעים שזה לטוב ולרע..עברתי את ה-90 בסופי אבל..רציתי יותר! ונו, מה שכן...הוצאתי 100 באנגלית בבגרות..וזה אדיר! כי לא היה לא מאה באף מבחן מאז כיתה ו'..

-חזרתי להדריך-במילים אחרות, אני מדריכה השנה קבוצה! וגם לפני שנה כתבנו פתקים עם איחול לשנה שתבוא והחבאנו אותם..לפני מספר ימים הוצאנו אותם ועשיתי את כ-ל מה שרשום ברשימה! מה שמאוד מדהים! בין היתר היה רשום לרצות לחזור להדריך-וזה קרה!

-עיצבתי יומן בית ספר! משלי! וזה נראה אדיר! אמיתי! מושקע..יחי הפוטושופ! המון אנשים באמת חשבו שזה אמיתי בהזמנה אישית או משהו..אבל לא!

-התחברתי  לאנשים חדשים ומדהימים אחד אחד! כןכן איתן! אני מדברת עליך!$@#$ בין היתר אבל בעיקר עליך! רוב תודות על ההקשבה לחפירות שלי! 

-למרות שרציתי, לא נסעתי הפעם לסבתא..אני כנראה אסע בחגים..

-החדר נשאר דיי מסודר

-יש לי מזגןןן בחדר! לפני מספר שבועות אמרנו לבעלת הדירה שאנחנו רוצים לתקן את המזגן שיש בסלון (והיחיד), בא איש בדק וזה..בדק חדרים, נכנס לשלי והתגובה שלו היתה "איך אפשר לחיות כאן?!" מיד הוא התקשר אליה, ואמר לה שחייבים להתקין שלושה מזגנים, אחד בכל חדר..בסוף היא התפשרה על שניים...ואחד מהם אצלי! היה נורא מבולגן ומלוכלך בסוף התהליך אבל היי...לפחות לא חם!!

-אני אחראית טקס בפולין..מה שאומר שהמסע מתקרב..........פעם ראשונה לטוס....

 * עריכה* 

-אנשים ממקומות שונים בעולם נכנסו לבלוג! וגם אן חצי מהם מישראל! זה עדיין אדיר! 

סוף הרשימה!

ומה אני מאחלת לשנה החדשה?

-שאני אמצא מישהו שיהיה מוכן להיות המלווה שלי...

-שיהיה לי כסף לאוטו

-שתהליך הגיוס שלי יסתיים בתפקיד שארצה!

-להכנס לכושר

-להוריד כמה קילו

-לעשות מועדי ב' בכל המקצועות שרציתי ולשפר! מאוד!

-להצליח בשאר המקצועות שנשארו!

-לא לרצות להפסיק להדריך! 

-לפרוץ גבולות!

-להכיר אנשים חדשים

-למצוא עבודה..

-לשתות בירה(אייייכ...אבל צריך..) 

-לטעום משקה כלשהו מגניב עם אלכוהול! 

-להבריז מבית ספר

-להוציא 100 בכללל המקצועות! וואו..כמו דור אלון!

-חבר..שיהיה לי חבר! עם אהבה גדולה וארוכה..לכל החיים!$@#$ XD 

-לרקוד במסיבת סיום של יב'

-בריקוד זוגות בעיקר!

-למצוא בן זוג לנשף(אני חושבת קדימה..)

-לכתוב כתבות לעיתון

-לשיג מצלמה חדשה

-לקנות שמלות...

-למצוא שמלותXD

-לתקן טעויות

-לא לטעות מלחתחילה

-עוד דברים מגניבים ושווים!

 

אז...

מחר יב' בכל הכוח! 

 

עד לפעם הבאה

ביי ביי

 

 

הנה

לא עידכנתי כבר הרבה זמן..

והחלטתי שהפוסט הזה יהיה פוסט סיכום תקופה אחרונה שלא עידכנתי בה וגם  הרבה מעבר!

הפוסט יכתב בצורה אסיוציאטיבית ולא תמיד יהיה קשר בין הנושאים, מצטערת מראש

____

 

המחאה!

באיחור מטורף אבל הנה..אני אומרת את דעתי הכנה לגבי המחאה

היא התחילה כדבר קטן, מרוחק קצת ממני

לקח לי כמה ימים בכלל להתעניין בנושא עם כל מה שהיה לי על הראש.. 

התחלתי לשאול אנשים בתנועה (שתומכת כמובן במחאה-כי בסופו של דבר זה קשור לעיניין חברתי אבל על התנועה אני אחפור פעם אחרת) לקרוא עיתונים ולאסוף מידע בנושא!

אני מאוד מסכימה עם הטענה הראשונית וגם עם המון טענות חברתיות אחרות שהתחילו לצוץ (הגיע הזמן!) .

אני אולי לא סטודנטית אבל בדיוק בימי המחאה, בעלת הדירה (אנחנו בשכירות) שוב העלתה מחירים.. 

האבסורד, שאנחנו, משפחה של 4 נפשות, דיי רחוק מתל אביב, דירה בת 3 וחצי חדרים במצב טוב! צריכים לשלם 3100, בדיוק כמו דירת חדר או שניים בתל אביב.. 

ועוד-לנו זה גם קשה לשלם! 

לא רק לסטודנטים (העיניין שדיי הכעיס-לכולם זה נוגע המחירים הללו! כעסתי על מרגול ומילותיה). זה אבסורד שמשוכרת מינימום הולכת על הדירה-מה עם אוכל? חשמל? מים? זה עולה כסף.. 

וככה, כשהימים עוברים והבאסה גוברת אני לא יכולה להגיע להפגנות, אני מתחילה להרגיש שאני חיה בתקופה קריטית במדינה! 

תקופה של שינויים שעוד כמה שנים ילמדו! כל צעד המחאה מוכיח שהדברים הטובים ביותר והכוח בגדול ביותר בא מהעם! 

אני גאה לחיות בזמן הזה..

לספר לנכדים על מה שאני עשיתי למען המאבק, התמיכה בתנועה, ההסברים למשפחה, לבקר במאהל ברחובות.. 

אני גאה לחיות כאן! 

אני לא אהיה בצעדת המיליון, אבל אתם כן! 

 

_____

 

אני עדיין בלבלות..

מידי פעם מצליחה להוריד דמעה אך גם זה בקושי..

אני כועסת ועצובה עם אגו נפגע.. רוצה לא רוצה.. 

יש לי מיליון שאלות שאני מפחדת מהתשובות שלהן ומצד שני אני צריכה לשאול..

לדבר אחד אני מתגעגעת..לחיבוק החם ולא החיבוק הקליל.. 

___

לא מתגעגעת לבנים מתקופת הרווקות.. כבר כמעט שחכתי מה השארתי מאחור ולמה!

הכל נשאר אותו דבר כמו שהיה לפני, כאילו אני ממשיכה מאותה נקודה רק עם כמה קילו עודף.. (לצעריXD) 

אולי ידידים חדשים..

אבל אף אחד לא זה..אף אחד לא עולה על האחרון (בינתיים..XD) 

וגם לא יותר מידי מתחשק..

מחמיא אך גם מבאס הנושא..

הרשימה של דר הופכת למציאות! זה מלחיץ..

__
אני יודעת היום מה אני שווה.. לאור העובדה שהפעם לא עברתי שיברון לב, לא הרגשתי כאילו לקחו לי את הלב וריסקו אותו, לא הרגשתי כלום.. חומות הגנה הא..

אז הייתי צריכה לשמוע, לדעת, להאמין...היום אני לא צריכה את זה.. עכשיו אני יודעת שיש בי משהו כנראה.. 

אצלי מה שלוקח בגדול זה האופי (לטענת רבים).. היופי שלי הוא סביר וגם זה בעייני המתבונן..

אבל אופי? אופי זה מה שמחזיק חברות ומה שהורס גם..

למדתי מאז, השתנתי, התבגרתי.. הצעות מגוונות מלטפות אגו אך אני לא יכולה להתמודד עם סרובים (גם אם זה מהצד שלי) זה תמיד עצוב מחדש.. אני מכירה את ההרגשה של הצד השני!

ומנגד-אני עד היום מאמינה שאף פעם לא צריך לשמור בלב גם אם הסיכוי אבוד.. זה הרבה יותר קל להתמודד

 

__

כמו תמיד, אין כמו רגע משבר שיראו לי שכל העבודה וההשקעה שלי אינה לחינם.. 

ושיש מי שיקשיב ולמי לחפור ומי שיסבול..

ואני, אני יכולה להיות בלתי נסבלת!

__

בחופש הזה הכרתי או התחברתי לאנשים חדשים!

ואני מאוד שמחה..יצאו לי להכיר כמה וכמה אנשים מדהימים אחד אחד עם סיפורים מעניינים ומרתקים שיגרמו לי לחייך, להיות עצובה, לצחוק וכו'!

אנשים עם ראיית עולם מרתקת פשוטה ועם זאת מסובכת..

לא פוגשים אנשים כאלו כל יום..

__

אם כבר הכרויות! המקסיקני היקר שחזר לו מחו"ל, קרוב משפחה של שמוצניק מהתנועה העולמי! בן דודו במילים אחרות! לא חשבתי שיצא לי להכיר מישהו לא דרך התנועה ששייך לתנועה..

וואלה-זה היה מאוד נחמד! 

איש בעל חוש הומור, מצחיק, חכם ואידאיליסטי והכי חשוב, הזוי ברמות! בדיוק כמו ששומר צעיר אמיתי צריך להיות! 

אז מה אם היתה לי פאשלת הכרות קטנה שגרמה לי להתנצל אישי בפני כל קרוב משפחה שאינני מכירה בכלל באנגלית...אז מה? 

נחמד להכיר מישהו חדש! להכיר טוב יותר מישהו אחר, לתחזק את הספרדית שלי ו..

טוב נו-גם לקבל שומרית! 

בונוס שווה ביותר שישולם בעוד כשנה באולי דאבל דייט.. שת'אמת? יכול להיות מאוד נחמד! 

___

יש לי רישיון!

סוף כל סוף..

הייתי כל כך לחוצה מלא לעבור!

בימים הראשונים כבר חשבתי שסתם זרקתי כסף על רישיון אם אין לי אוטו ובעע..

אבח בדוגרי-טוב שעשיתי את זה! עברתי בטסט שני מאוד מוצלח עם טסטר-שימו לב-טסטר נחמד!

אחד שכשהוא אומר בהצלחההוא מחייך ויש תחושה נעימה באוטו, הוא לא נראה מאיים, הוא לא פוחד מכל צעד שלך, הוא לא נותן לך הרגשה רעה במהלך הטסט של"שיט הוא יכשיל" אז..וואלה-יש חיה כזאת טסטר טוב! 

ועברתי!

אוי השמחה..כמה שימחה היתה בבית ובמשפחה..אמא אפילו הזמינה פיצה מרצונה! 

עכשיו נשאר לי למצא אדם נחמד וחביב שיהיה מוכן להיות המלווה שלי ללא חשש שאני אדפוק את האוטו..מישהו?XD 

 

_____

אחרי למעלה משנה-סגרתי מעגל עם הסיפור שהיה לפני שנה, האהבה והלב השבור

קיבלתי את השתובות לשאלות, השגתי את מבוקשתי ו-וואלה? זה ממש משמח אותי! הרגיע אותי מאוד לפני הטסט אפילו..

נתן בי תחושה שוואלה, הזמן עושה את שלו..

שימח אותי לדעת את האמת ולא לחיות במחשבות (ואז מה אם הן ככבר לא באמת משנות.. זה מרגיש חוסר שלמות כלשהו לא לדעת מה באמת היה שם..) 

 

 

 

מחר פוסט סיכום קיץ, חופש..ומחשבות עתיד

עד לפעם הבאה

ביי ביי

קצרצר

טו' באב מתקרב..

עוד שנה שאני רווקה ביום הזה..

ועוד היו לי תקוות שהשנה-לא עוד! 

טוב, נלבש בגדים לבנים ונצא לכרם לחפש חתנים!

מחוללת

להתעלם מהמציאות לא תורם לי..

היום הבנתי המון דברים מהתחושה שמלווה אותי בימים האחרונים..

אני מרגישה מחוללת ואני כועסת על זה. אני כועסת על עצמי שנתתי לזה לקרוא, שעשיתי את הצעד הזה.. 

הייתי צריכה להרגיש הכי הרבה חום ואהבה, כי הייתי זקוקה לזה ובמקום זה קיבלתי סתם עוד "אוקיי סבבה.." הייתי צריכה לדעת.. 

ועכשיו אני כועסת על עצמי ועל האחר.. על שלא עצרת אותי 

וקר לי, עם כל החום מסביב קר לי מבפנים כאילו איבדתי משהו נורא חשוב, משהו מעצמי..

מרגישה מחוללת וזה למה אין לי חשק לאף אחד.. 

יעבור המון זמן עד שאצליח לסמוך על מישהו באותה הרמה ואף יותר..

המון זמן עד שמישהו יקבל את הרשות הזאת להכנס לעולמי האישי

 

הוא סיפר לי סיפור מפחיד שבאחד הימים הפך למציאות שלי.. 

והדחקתי את זה מהרגע הראשון  כי ידעתי עמוק בתוכי שזה הדבר הכי מכאיב מכל מה שקרה..

ציפיתי ליותר והיום אני יודעת שקרה ההפך הגמור, אכזבה ועוד אכזבה שהכחשתי והתעלמתי למען "אהבה" אם היתה כזאת בכלל לאחרונה.. 

 

והדבר היחיד שמונע ממני לכעוס ממש  על עצמי ולקוות שהכל בראשי הן הדמעות שלך

מרגישה איכס.. 

~~~~~~~~

משעמם לי מעט..

לפינת הלא קשור>>>>>>>>Hola a todos los mexicanos. Usted también Luna ;) 

-התמכרתי למונופול, מוזמנים להתחרות נגדי..SPIDY 

-איתןZ וGsg כמה נחמד מצידכם להיות כאן בזמנים קשים, ולהגיב לי מידי פעם בבלוג! למרות שאני יכולה להוות כאב ראש רציני..(סורי איתן......) 

-יש לי יותר קוראים ממה שחשבתי

-פולין מתקרב

-קניתי ספרים

-בא לי לקשט את היומן שלי!

-מוזיקה.... fooline קאבר של אלכסנדר ריבאק♥

-לאקס היקר, לא אתה השני..כןכן! אתה עציץ! אתה אידיוט גמור ופחדן..תתיצב מול האמת 

-אנשים שאני מתעבת-אותה 

-יב' מתקרבת!

-יש לי שלושה אקסים! מרגש!

-איך שגלגל מסתובב והמציאות קצת חוזרת על עצמה.. נונו, הקוראים מהקיץ הקודם חוזרים ואיתם גם הסיפורים

-אני לא אוהבת חתולים

-בא לי לנסוע לים

-אופניים..

-מישהו חייב לי ארוחה ומתנה ואני לא שוחכת את זה! לא אכפת לי%$#@

 

עד לפעם הבאה

ביי ביי

רגעים קטנים של עצב

לפעמים כשרע לי, אני מפחדת לספר זאת לאחרים..

לא כי אני חוששת מהתגובה, לא כי אני חוששת מהיחס או התוצאה..

אלא פשוט כי אני חוששת שהם יסתירו ממני דברים אחרים..

יהיו שם בשבילי ולא יתנו לי להיות שם בשבילם

כנראה זה אינסטיקנקט של האדם, לראות בחולשות של אחרים כסיבה מוצדקת לא להעמיס אליהם דברים נוספים..

 

אך בחולשותי, לדעת שמתחשבים בי, מכאיב לי יותר..

הדבר הטוב ביותר בשבילי הוא לעזור לאחר, לתמוך, להצחיק, להסביר, להבין ולהקשיב..

 

ולא אכפת לי אם זה אומר שתרביצו, תכאיבו ועוד דברים לא יפים..

כי אם נתתי לכם את המקום הזה, אני לא אעלב, לא אקח ללב..אני מבינה

 

לכל אותם האנשים, שמתחשבים ולא מודים, יש עולם שלם בחוץ שמחכה לכם

החיים רק התחילו, אל תתפסו בקטנות

זה מה ש-ינה אומרת

 

 

 

כל אחד צריך רגע משלו, של צומת לב..השאלה עם חשבון איזה רגע הוא בא

עד לפעם הבאה

ביי ביי

סוף כל סוף-הסוף!

עם כל מה שעברתי בשבוע וחצי האחרונים, לפתע נזכרתי למה בכלל רציתי כל כך לקרוא ספר.

המקרובים אלי ביותר יודעים כמה שאני נכנסת לתוך עולם המילים ומתמסרת כל כולי ברגשות הדמויות כאילו אני זו שחווה את זה! 

ונכון, החוויה היא ספורה ונמשכת רק מספר דקות או שעות ואפילו ימים אך יש לה סוף-עד הספר הבא כמובן..

 

ואת הספר הספציפי הזה חיכתי לקרוא מהרגע שהבנתי שהוא בר השגה. ספר נוער טיפוסי שסוחף בנות בקלות! מדבר על הכל..

נזקקתי לספר שכזה לפני מספר ימים, כזה שיכניס בי קצת ריגושים ואהבה שיעודד אותי.

ואז התחלתי לקורא, ורצונותי התגשמו עוד בעמוד הראשון! 

ואז הגעתי לעמוד השני והשלישי ובמקום לקבל רומן סוחף ומקסים, מצאתי את עצמי קוראת ספר על פרידות ודיכאון, בדידות ועוד כמה מילים עצובות..

נורא קשה להתמסר לספר שכזה, וככה מצאתי את עצמי קוראת לאט לאט, מתבאסת עם גיבורת הספר, עצובה איתה ובעיקר מאוכזבת..איפה הרגשות? האושר? השמחה? האהבה שחיכיתי לה?

והנה, אחרי 400 עמודים הגיעתי ליעד!

אי שם בעמודים האחרונים מצאתי את מבוקשתי, את אתם העמודים שהכניסו בי אופטימיות ושמחה ואף תקווה לאהבה, עמודים שגרמו לי להרהר רבות על תחושותי, כאלו שנתנו לי אומץ להעז ותחושה שלא משנה מה יהיה-יהיה בסדר.. 

עמודים שהראו לי שתמיד יש בחור אחר, ומנגד תמיד ניתן לשחזר, לשנות ולתקן! 

וזה לא שלא ידעתי זאת לפני, כמובן שידעתי.. אך כמו שאני תמיד אומרת-זה דבר אחד כשהכל נמצא בראש ודבר אחר לגמרי כשזה מוחשי במציאות! 

להרגיש את מה שאני מאמינה בו-איזה תענוג!

 

הספר שקראתי הוא-"משהו פשוט מסובך/דיקלה קידר" 

הוא יותר עיניין של טעם בעייני..

אם מישהו מחפש ספר מלא הפתעות, רומן סוחף, מרגש, מצחיק וכזה שמכניס המון הגיון ותקוות אני ממליצה בחום רב על הספר

"מה שצריך לכתוב"!

ממולץ בזמן הקריאה לקחת דף ועט ולהעתיק משפטים..אני מתחרטת שלא עשיתי את זה בפעם הראשונה..

 

עד לפעם הבאה

בייביי

קייצת, התמודדות ומחשבות נוספות

טירוף.

 

במקום להיות כמו כל נערה מתבגרת, לחשוב על מה שהיה, על איך היה, למה, מה אני מרגישה, חושבת..

אני עושה את ההפך הגמור-מדחיקה וגם זה ללא ברירה אחרת..(או שאולי שאין מה להדחיק..) 

 

השבוע התחילה הקייצת (קייטנה של שבוע לילדים מג-ו בשומר הצעיר) שכמובן, אני מדריכה בה!

אני ממש אוהבת להדריך חניכים..

יש סיפור נהדר בלראות את ההשקעה שלך באה ליידי ביטוי בחיוכים והנאה! 

המטרה-לגרום להם להנות, להשאיר אותי בחיים ועל הדרך לכל הצוות להשאר שנה הבאה בקן-מאושרים!

בעיה אחת קטנה-זה דורש לקום כל בוקר בשש וחצי ולחזור הביתה בסביבות שתיים אחרי שבילינו יום שלם על הרגליים בלדאוג לחניכים, לארגן אותם, שייהו בשקט, לספור אותם, להעביר להם הפעלות, לעודד את אלו שעצובים, לשכנע את אלו שלא רוצים, לדאוג שכולם יהיו עם כובע ומים, לדאוג שכולם ישתו מים, לדאוג לשקיות הקאה באוטובוסים ותרופות למינהם, לשים עין על חניכים של אחרים-כי יש אחריות על כולם בסופו של דבר, לדאוג לקרם הגנה, לדאוג שיגיעו הביתה בשלום, לדאוג שלא יהיו איחורים, לסדר את החדר, להעניש אותם(לא קרה לי אף פעם בקבוצה שלי..אבל קיים בקבוצות אחרות OO), להודיע הודעות, להלהיב והכי חשוב-להראות שמחים ומאושרים! לא להראות חולשה!

זה המון דברים שצריך לעשות ביום אחד שהכי חשוב זה להיות אנרגתיים תמיד-כי מדריך לא אנרגתי-חניך לא שמח..

אז זה קשה! ומאוד! 

ובכל זאת, אני נהנת וכיף לי, וחוץ משעות שינה מעוטות אין לי תלונות רבות! מצידי לעשות את זה עוד שבוע!

זה נורא כיף לצייר עם חניכים, לבשל, להכין כדורי שוקולד, להשפריץ עליהם בבריכה! להכנס עם בגדים לבריכה, לעלות עם חניכים על מתקנים בסופרלנד (בפעם הראשונה בחיי!) 'לפחד' לידם ולהצחיק אותם מהסיטואציה כדי שיהנו.. לשחק איתם במחניים, לשחק איתם במשחקים מגניבים אחרים, לאכול איתם לחמניות בטעם סופגניה ולהתבאס שאין חומוס, לצייר זה על זה דברים מצחיקים על הפנים, לעבור בתחנות מסובכות של ילדים קטנטנים כי זה נראה יחסית אפשרי גם למישהי בגודל שלי! (כמו רשת קורי עכביש..) להעמיד פנים שאני בעתיד ולקחת את זה ברצינות!$!$ לרכל עם חניכים על מדריכים! להמציא שמות מצחיקים (אנטוניו♥=ציור על יד של אחד החניכים) להמציא מורלים מוזרים ולזורם עם החניכים "הג'ינג'ים ממרמורק שליטעעעע XD) 

 

כיף כיף כיף

אז כן, בשבוע שמחר היום האחרון שלו, חוויתי טעימה קלה ממה שמצפה ממני השנה בהדרכה האחרונה בתיכון..

אני מתרגשת, שמחה אבל גם חוששת מהרגעים הקשים והמתישים..

יהיה בסדר!@$

יש לי אחלה של צוות הדרכה! לדעתי צריך לתת לכולם פוש קטן והם יהיו מעולים יותר!

 

וחוץ מזה הייתי בסופרלנד-לראשונה בחיי, ועליתי רק על האבובים ומפלי האימה, נכון זה קצת אבל זה היה כיף!@#$ אני חייבת לחזור לעשות את זה שוב!

ובבריכה היה נורא משעשע לבלות שעתיים בתוך המים עם מלחמות! והתקפות של שלושה נגד מדריכה...בא לי שוב!

מחר היום האחרון לקייצת... יהיה קצר אך נחמד ביותר! 

נראה לי אין לי חניכים שלא אוהבים אותי, התחברתי עם כוולם! 

 

 

אבל ככה נראו הימים עדה שעה שתיים-משתיים והלאה הדברים טיפה שונה

האנרגיות נעלמו, החיוך טיפה ירד.. 

כל יום חזרתי הביתה, אכלתי והלכתי לישון לשעה שעתיים..

ואיכשהו כל יום מצאתי את עצמי עם פעילות כלשהי בערב..

בין יום הולדת של חברה או בילוי של שעות הפנאי עם דנה(מערד שבאה לרחובות3%?#%) לא שזה רע-להפך, מעולה!

אבל אין זמן לעצמי, לנוח..

והיום מצאתי!

 

המחשבות לגבי מה שהיה בשבוע שעבר הולכות ובאות..

כמה דברים שחשבתי עליהם עד היום במהלך השבוע 

#לא דיברנו מיום שבת.. הממ... מצד שני אני בקייצת והוא לא נכנס למחשב כמעט..

#אבל קיבלתי לייקים על כמה דברים-נרגעתי.. ההסכם עדיין קיים!

#למי להאמין? לזה שאמר שצריך לעבור או לזה שאמר שצריך לחזור?

#עידכנתי מה ולמה זה צריך לעניין מישהו?

#האם הוא קורא כאן? מביך יותר? הגיוני? זה בעיה שאני לא מציגה את התמונה המלאה.. אני מאמינה שהוא קורא, ולא רק הוא.. 

#להפסיק להשמע נואשת!@$#!$ כי אני לא מציגה את זה ככה

#אני לא יודעת אם אני עצובה כי התרגלתי ונגמר או כי אהבתי ונגמר..או אולי שניהם? 

#העובדה שאני העלתי ראשונה את העיניין מסבירה לי למה עד עכשיו זה לא הפריע לי כל כך..

#עדיין אין לי פרפרים, מצד שני כשאני שומעת על הסוף ומבינה אותו.. יש לי בחילות וקושי עם האמת..עדיין לא בכיתי..

#האם אני בכוח רוצה לאהוב אותו? נשמע דבילי לרצות לאהוב מישהו שכבר אינו שלך..

#אולי אני סתם מדחיקה..אופציה הגיונית..

אוף, הכל כל כך מבלבל.. אני כבר לא יודעת מה אני באמת רוצה ואם באמת טוב לי או לא

זה מתסכל קצת..

כי כשיהיה לי זמן, איך אתמודד עם משהו שאני לא בטוחה בו..

אני לא עצובה יותר מידי..זה אומר שאני בוגרת או שהכנתי את עצמי לזה? 

אני תוהה מה היה קורה אם הייתי מסכימה לנשיקה ההיא..מה היה עובר לי בראש.. 

הייתי רוצה עוד חיבוק אחד..חיבוק חם כזה כמו שאני אוהבת.. סתם כדי לדעת שהכל בסדר..

 

 

עוד כמה זמן אני ארגיש נורא מטופשת שכתבתי את זה-ובצדק

משהו לא בסדר איתי >< 

סבתא סיפרה לי שבלילה שבו כ זה קרה, אמא באה אליה וספרה לה.. היא לא ישנה כל הלילה, אפילו לסבא היא לא סיפרה..היא שיקרה לו.. ואני? ישנתי לא רע דווקא..יחסית..כמובן שחלמתי חלומות הזויים

 

 

 

אני מקבלת רמזים נורא כבדים לגבי הקוראים בבלוג..מביטחים שביום שבו אסיים לכתוב, תגלו לי את האמת?

מי לעזעזל מחפש את הבלוג שלי בתשע בבוקר?!!? כןכן! אני יודעת הכל@$@$

 

עד לפעם הבאה

ביי ביי

מלא עובדות שלא ידעתם עלי

כבר הרבה זמן אני מתכננת לכתוב את הפוסט הזה, והגיע הזמן!

 

רשימת הדברים שרובכם לא ידעתם עלי-ואני כנראה אתחרט ברגע שתדעו..

 

#כשאני מתקלחת, יש לי בעיה רצינית בכיוון הדוש מה שגורם לאדם הבא בתור אחרי במקלחתף לתהות למה אני מתקלחת על הריצפה ולא בתוך האמבטיה.. 

#בצעירותי, אהבתי לעשות אמבטיות אך אף פעם לא מילאתי את כלללל האמבטיה במים עם קצף. כשגדלתי עברתי למקלחות ומאז המחשבה על לשבת המון זמן בתוך מים מלוכלכים מרתיעה אותי..

#יש לי חצי אח, אני לא מכירה אותו, אשמח להכיר ומקווה שהוא לא ישנא אותי

#המחשבות הראשונות שאני חושבת עליהן מידי בוקר הן:"לאאא, למה החלום נגמר..בא לי עוד! אוף לא רוצה לקום..רגע מה אני עושה היום? אהה נכון! יאללה לקום! קומי.... קומיי...נוו ברגע שתתישבי יתחיל היום, אחרי שעה תשכחי שהיית עיפה וסוף סוף תתקרבי לדבר המגניב שאת עושה היום!"

#כל פעם שיש מילה/נושא שאני לא יודעת דבר עליו והוא סיקרן אותי, אני עושה מחקר בויקיפדיה

#מה שגרם יום אחד להופיע אצלי במועדפים ערך של ה' (כפי שכתוב בתנך..עם האותיות ה' ו-ו'..) ועד שהחלפתי מחשב, לא היה לי נעים למחוק..

#כשהייתי קטנה רציתי להיות קוסמת בעקבות השפעה של סידרת ילדים ששודרה בערוץ הילדים-הקוסם, שקראו לו אייס...

#הדמות הראשונה שהערצתי ואהבתי היה טאורה-הסוס..עד היום הוא גיבור מבחינתי!

#אני שונאת להתנדב לעשות דברים אבל אוהבת את סיפוק התוצאה ..

#בשביל האנשים שהכי חשובים לי אני הכי אשקיע למענם! גם אם זה לא תמיד נראה..

#אני אוהבת לעזור לאחרים בידיעה שאם יום אחד אני אצתרך משהו, יהיה לי טיעון מוצלח! 

#אני לא חושבת שלחבק בנות יגרום לי להפוך ללסבית/או שזה מעשה לסבי... 

#זה עומד להשמע הזוי ואין לי הסבר למה זה ככה, אבל המתחושה שעוברת לי בראש על לחבק בת זהכמה ה לתחושה שמחייבים אותי לאכול משהו שאני ממש שונאת-כמו שעועית למשל.. באופן אבסורד יש לי סלידה מהעיניין ואני לא יודעת למה..אולי זה קשור למשהו בילדות-לכו תידעו..

#לא עברתי טסט ראשון, ובצדק..לצערי

#אני מנסה כמה שיותר לדבר בעברית בלי לערב מילים בלועזית (למרות הפיתוי הרב) ולא כדי להשמע חכמה, אלא כי המילים בעברית לדעתי נורא יפות ואם כבר מדברים בעברית-אז עד הסוף! 

#יש לי בעיה בביטוי עצמי בדיבור..אז ככל שהאוצר מילים שלי רחב יותר ככה יש יותר מילים שיכולות לעזור!

#כשאני חושבת, אני חושבת חמישים צעדים קדימה לפחות לכל כיוון באופן טבעי ואיני שולטת בזה
#לצערי, אני פועלת לפעמים על פי רגש, ולמרות ההשלכות אני עושה פעולות שונות..

#אני מקשיבה המון! ותמיד..
#יש לי גם זיכרון מעולה ככה שבדיוק בגלל זה נורא קשה להתווכח איתי

#איך יש לי זיכרון טוב? אימונים :) 

#כשהייתי קטנה הבטחתי לעצמי שיותר אני לא בוכה, זה לא עבד אבל זה גרם לי להבין שדמעות, לא יובילו אותי קדימה אלא רק ירגיעו

#אני מפחדת ממים עמוקים ובעיקר להכנס עמוק לים מאז הכמעט טביעה שלי בקיץ הקודם, זה גורם לי להתרחק ממשחקי הטבעות למינהם

#הדבר שאני הכי מזדהה איתו זה רגשות של ילדים. ילדים עצובים, ילדים שמחים-זה מדבק.. 

#אני לא מסוגלת לראות ילדים שקשה להם..

#תמיד רציתי כלב ואמא הבטיחה שיקנו לי כשאני אעבור דירה, לא עברנו דירה..ונראה לי שאם כן כבר לא יקנו לי, לצערי..

#זה לא שאני שקטה-אני בוחרת קודם להקשיב

#אוכלוסיית חיי מתחלקת לשני חלקים, אלא שמכירים אותי ויודעים שאני חברותית מאוד וכיפית, ואלו שלא-שחושבים שאני מופנמת ביישנית ושקטה..אבל כולם משום מה חושבים שאני חכמה

#הציונים שלי הם דיי ממוצעים, מוזמנים להסתכל עליהם, כל ציוני הגבוהים באו בעקבות השקעה ששווה את העבודה-לשבת להקשיב בשיעורים, לשאול שאלות, לקורא, להתעניין וללמוד..

#אני אוהבת ללמוד מאוד, אוהבת בית ספר, לא אוהבת מבחנים שמשום מה קובעים חלק מהעתיד שלי

#הצבע האהוב עלי הוא צהוב ואחריו מיד כחול..כשהייתי קטנה אהבתי צהוב אבל החלטתי באופן פתאומי לשנות את זה לכחול כי זהו צבע עייני וזה הכי הגיוני. אחרי הרבה שנים הבנתי שאני אוהבת צהוב בארון, אז..חזרתי להודות שהבע האהוב עלי זה צהוב! 

#אני אוהבת לאהוב.. אוהבת את התחושה הזאת בבטן מהדברים הקטנים גם אם לא מתפתח מזה משהו, זה פשוט תחושה נעימה

#לא משנה כמה בריא אני אוכלת,אני אף פעם לא ארזה או אשמין בעקבות זה... יש לי בעיית חילוף חומרים בגוף. 

#אני אוהבת לרכב על אופניים כשיש מזג אוויר נעים בחוץ..

#אני מקנאה בכל אותם האנשים שיש להם אבא/היה להם והוא אוהב אותם.. זה נורא לא מובן מאליו לדעתי

#הזכירון הכי אבהי שיש לי הוא ליטוף ראש...

#כשהייתי קטנה הייתי שואלת שאלות על המצב המשפחתי שלי, וכל פעם היו מעבירים מידע על המציאות.. גם אני וגם סבתא שלי ואמא שלי זוכרות את היום שבו שאלתי איך זה שיש לי שתי סבתות, סבא אחד ואמא אחת.. לא הבנתי למה יש לי עוד סבתא

#בהיותי צעירה, פחדתי לישון עם דלת סגורה מהחשש שיהיה משהו בחדר ואני לא אראה

#הייתי ישנה עם בובה ליד המיטה, עד ש-רינה, סיפרה לי סיפור זוועה על ילד/ילדה שבטעות אחד החוטים של הבובה שלו נתפס בו והוא נחנק...מאז אני שמה את הבובה יחסית רחוק ומאמינה שהכוחות שלה מועברים דרך המיטה והסדינים..

#בהיותי צעירה האמתי שלמצעים שלי יש אישיות, עמוק בפנים אני עדיין מאמינה.. 

#יש המון אנשים שלא יודעים להתעסק עם מחשב רק בגלל שאין להם סבלנות לקרוא וחבל.. רוב הידע שלי לגבי תיקונים נובע מכך שהמחשב כותב לי מה הבעיה ומה הפתרון..

#אני לא הכי אוהבת את העיניים שלי בגלל שזה הדבר הראשון ששמים לב אצלי, ולצערי לדברי המון אנשים גם היתרון היחיד..

#עד היום אני מאמינה שאני יכולה להתקבל להוגוורטס..איך? כל שנה אני מאמינה שגיל הקבלה משתנה..כרגע לדעתי הוגוורטס זה בכלל אוניברסיטה

#אני שונאת כשאנשים עושים סצנות בכדי שישכנעו אותם לעשות משהו שהם רוצים לעשות.. זה קת מחליא אותי אך אני יודעת שמדובר בחוסר ביטחון וחבל...אם מישוה רוצה לעשות משהו או להגיד, שיעשה.. הוא לא צריך רשות של אף אחד וזה לא משנה מה אחרים חושבים

#אני לא אוהבת את האנשים שחושבים ששמאלנים הם תמימים וימנים הם חסרי לב.. ימין ושמאל זה רק דעה איך להתמודד עם בעיות-הסכמי שלום או ללכת על מלחמה.. כל המעבר מיותר! יש גם כל מיני סוגים של ימנים ושמאלנים והרבה יופתעו לגלות שהם בכלל באמצע.. 

#אני מהאנשים שמאמינים שלהשוות בין התקופה שקדמה לשואה ולמה שהולך עם חלק מהערבים, זה לגיטמי..לא, אני לא מאמינה שתיהיה שואה או שאנחנו עושים להם שואה..אבל אי אפשר להתעלם שהמון דברים שעשו לנו אנחנו עושים להם וחבל..
#אנא, שבו בשקט אותם האנשים שאומרים "אבל הם רוצחים ומגיע להם!" אמרו אותו דבר על היהודים..אתם חושבים שלא היו יהודים גנבים? בטח שהיו! אבל לא כולם.. כמו שלא כל הערבים כאלו.. אבל אתם תגרמו להם להיות ככה אם תגידו את זה-תראו/תקראו 'הסוד' או על אפקט הפיגמליון..

#מבאס שיש שואה באפריקה והעולם לא מתעסק בזה מספיק..ויש! יש שם רצח עמים/עם..אני לא בקיאה בזה יותר מידי

#אני מסתקפת בפלאפון ישן כי הוא משמש אותי רק לשיחות ואסאמאסים, בשביל שאר הדברים יש לי צעצועים טובים יותר...שלא פולטים קרינה

#שונאת לחמם אוכל במיקרוגל-זה הופך בכל למגעיל...

#יש בשיער שלי אלמנטים בלונדיניים וחומים אך טיפת צבע של ג'ינג'יות, בגלל שהשיער שלי יותר חומי בלונדיני פחות שמים לב, אבל זה מה שיוצר לזה גוון פחות משעמם.. מהיום-הצבע הוא ערמוני עד להודעה חדשה..

#בחיים לא אסתפר לשיער קצר-אני מאמינה שאני נריאת כמו גבר ככה..

#אני יודעת שיש לי לא מעט קוראים בבלוג שבמקום לשים אחת ולתמיד את הקישור למועדפים, הם מחפשים כל פעם מחדש בשורת חיפוש-עין כחולה, יאנצ' וכו'.. אם אתם רוצים להשאר דיסרטיים, תשמרו במועדפים-ככה לפחות אני לא אסתקרן כל פעם מחדש מי זה שנכנס לבלוג שלי ככה..

#אני נורא נורא נורא אוהבת צעצועים! ולשחק בהם! מה הייתי עושה בשביל להיות טסטרית של צעצועים...

#בדיוק כמו רוב האנשים שאני מכירה, אני אוהבת להרגיש נחוצה.. 

#לא פעם אני תוהה אם העובדה שאני יותר לוקחת אחריות על דברים ומפסיקה לחשוב על מה שאנשים יגידו, גורמת לי להראות שונה בפני אנשים..

#מיום ליום אני כנראה אוהבת יותר ויותר את מה שכבר איבדתי..

 משעמם? חופר?

וזו עוד הרשימה המקוצרת..

 

עד לפעם הבאה

ביי ביי

קצר ולעיניין

עריכה:

הו, הנה זה הגיע..העצב, ההפנמה הקלה..

לא בכמויות הגדולות, נראה לי זה רק בהתחלה.. 

אני זוכרת בעיקר את האושר והשמחה שהיו לו בפנים כשהוקל לו, ואיך שלי כבר לא היה מה להציל..אלא רק לגרום לו להמשיך לשמוח..

זה נתן בי תחושה שהוא שיקר לי במשך המון זמן, מה שנכון.. אבל יש דברים שעדיף לא לחשוב עליהם, נכון?

 

 

 

אדרנלין+גוף לוהט(פיזית-חם)+מזגן+קולה קרה=התגעגעתי..

היום התחילה הקייצת מה שאומר שהתחיל השבוע שבו אני קמה ממש מוקדם והולכת לישון ממש מאוחר, מבלה את רוב הבוקר בבועת חום, זיעה ולחות עם ילדים שרצים וצועקים..ולמרבה הפלא-אני נהנת מזה! נהנת מלהנות איתם, לצחוק איתם, לשתף פעולה וגם להיות סמכותית ולעזור להם כשצריך..החיים הטובים!

 

 

ובכללי? וול..פרידות-זה לא כיף..

ואי שם אני תוהה למה כולם אופטימיים, כמה זה ישפיע עלינו, מה אני מרגישה, יש סיכוי לתיקון? השבוע? החודש? שנה הבאה או אולי עוד שבע שנים אם בכלל...? זה עצוב מהמון סיבות.. אבל העיקר, והכי חשוב שלהבדיל מהפעם הראשונה, לא איבדתי והפסדתי יותר מידי-וזה אממ..מה שחשוב באמת!

כרגע, אין לי הרבה מה להוסיף, הראש שלי מתנודד ממחשבות רבות ומשונות..

אני נשארת ערה עד מאוחר, אולי מתוך מחשבה שהוא יתחרט, יבוא אלי בלי התראה, יגיד שמצטער ורוצה אותי בחזרה ואני אענה שאני מפחדת, ובתגובה הוא יגרום לי להרגיש הכי מיוחדת.. לחלום, זו דרך נוספת להתמודד, גם אם הם לא מתגשמים..

עד לפעם הבאה

ביי ביי

תשובות לשאלון השבועי

1. הכנתן נקניקייה בתוך קומקום?
וואי, שאלה בנוסח נקבה!
ולא, לא הכנתי..אבל פתאום זה נראה יל דבר נורא חכם לעצלנים..

2. פיתחתן שיחה עם ה- "skipe test call"?
לא, אין סקייפ

3. נשכבתן על הכביש באמצע הרחוב?
לא וטוב שכך...איכ, ריח של דלק, צמיגים ובעעע


4. ניסיתן לקנות אבטיח במסגרת בי"ס?
לא, אם כבר בתנועה

5. שפכתן על חברה שלכן תה מהחלון של הכיתה?
אולי נזלה לי טיפת נסטי מכוס..

6. מישהי סיבכה לכן מטרף ביצים בשיער?
OO חסה וחליל!

בעעעע

יש רגעים שעדיף לסתום את הפה למרות שיודעים את התשובה, ויש רגעים שאי אפשר לשמור לעצמו את האמת וצריך לגרום לה לצאת החוצה..

אבל יש יותר מאמת אחת ולכל אחד יש את האמת שלו..

 

בפוסט הקודם כתבתי כמה שרע לי מעט, זה היה עיניין של זמן והופ-מצאתי את עצמי רווקה..

לא שמחה ולא עצובה, אני בסדר..

אני צוחקת וגם מחייכת, רואה את הצד החיובי..ניראה לי אני לא מצליחה לעכל את זה עדיין..

או שאולי אין לי מה לעכל..

אני יודעת דבר אחד, המחשבות שלי מתחלפות כל כמה זמן..

זהו מהלך שהתרחש רק לטובה אני מקווה.. 

עדיף לאבד זוגיות תמורת חברות! 

 

אז כן, אני קצת עצובה, בכל זאת..חצי שנה.. אבל זה לטובה! נכון? אני מקווה..

 

שונאת שאני צודקת..

עד לפעם הבאה

ביי ביי

something tiny

כאב.

 

כל כך לא מתגעגעת לתחושה הזאת של חוסר ודאות ותלות בדברים כל כך קטנים.. 

למחשבות שתוקפות כל דקה בהחלפה, לשיחות שנשמעות לי כמו השיחות האחרונות..

ובעיקר לדימיון הפרוע שלי שמידי יום מחליף את התמונה ממשהו נורא מקסים ומדהים לסיוט כואב..

ככל שאני מבלה יותר לבד עם עצמי, ככה התחושה נוראית יותר.. תחושה של לחץ ופחד מהמציאות, חוסר ודאות מהמחר והיום, עצב.המון עצב.. דפיקות הלב חזקות מאוד אך מעטוט מאוד.. 

והמון שאלות, המון שאלות שאין לי תשובות אליהן..

למה? האן משקרים לי? האם ההתקדמות מהירה מידי והיתה טעות גדולה? האם אני זאת שטועה? אם אני צריכה לגמור עם זה? האם אני סתם פרנואידית ומכניסה לעצמי שטויות לראש? אוהבים אותי? למה..? מה עשיתי? למה שוב? האם אני לא מספיק אוהבת? האם לא נתתי מספיק? איכזבתי..? למה אני מאוכזבת? למה איכזבו אותי? למה לא משקיעים בי כבר..? לאן הלכו ההבטחות? מה קרה לי? למה אני מרגישה אשמה? למה אני מרגישה שלא כנים איתי?

למה אני מרגישה שממסתירים ממני..? 

בדיוק כמו אז..שוב..כאילו זה הגורל שלי-שדברים טובים מוגבלים בזמן.. 

לקח לי שלושה חודשים להתרגל, ללמוד, לאהוב כמו שצריך ולתת מעצמי ומאז זה מרגיש שהגלגל התהפח. 

מהסתכלות בעבר אני נזכרת איך שהדברים נראו אחרת..ההשקעה, השיחות .. הרגעים הקטנים...הכל התהפח ושינה תפקידים..

האם אני צריכה לקחת מרחק כדי לחשוב, להבין...או להפך, להתקרב יותר, לתת יותר כדי להראות שאני לא יצור..

האם להאמין לשלוש מילים קטנות כמו תמיד?

האם אני סתם מטומטמת?

אילו רק הייתי סותמת את הפה.. הרגעים שאני הכי אוהבת זה הרגעים שאני עוזרת, תורמת, תומכת או לפחות מנסה.. ככה אני יודעת שאני שימושית, שאני לא סתם..

חסר לי משהו שהוא קצת מעבר לשלוש מילים.. קצת יותר חום-כמו פעם.. 

או שאולי אני בוחרת לראות את המציאות ככה? גם זו אופציה.אופציה שאני מפחדת ממנה מאוד

לעזעזל עם אפקט הפיגמליון! 

להלחם במציאות, באמיתות שונות..

וזה קשה..

לשמוע לפעמים מילים יפות ומנגד מילים שנכנסו ללב..

"כי ככה זה, אוקיי, מה לעשות..., זה המצב, מה אני אעשה, לא נורא" אני לא מתגעגע..

אז נפגעתי, לא ידעתי איך לקבל את זה..את העובדה שאולי זה שקר? אולי זה כבר לא זה? צריך להפסיק? כבר לא אוהב..?

אני רק רוצה את האמת..ויותר מכך-רוצה לשמוע שזה הדדי, הרגש..שזה סתם תקופה כזאת, שאוהבים אותי..רוצה לשמוע סליחה והצטערות אמיתית, רוצה השקעה אמיתית ולא רק רצון להשקעה שנעלם כי סתם אן כוח.. כי יש הבדל-יש הבדל בין לנסות להשקיע ולא להצליח לבין לנסות להשקי-ולהפסיק 

כי אין כוח או שחכנו...זה הבדל ענק-כי העיקר הכוונה, ואם זה נעלם באדישות סימן שאין באמת כוונה..

 כל כך קל, כל פשוט..קצת לחשוב, גרגר של חול או אבק, חתיכת נייר, פרח נבול, פנטומימה, ספר, שיר, סיפור, מכתב, חתיכת שוקולד קטנטנטנה.. כי זה לא באמת משנה מה-משנה למה.. 

הייתי רוצה לקבל גרגר חול-מכל מיני סיבות למשל לשמוע שמכל הדגים והגרגרים, בחרתי את הגרגר הטוב ביותר או אולי לשמוע שהגרגר הזה הוא מעולם אחר, מקביל שבו מתרחשים דברים מעניינים ובהם אני חיה כנסיכה או ילדת כפר ומבלה את הימים בשדות.. או אולי הגרגר הזה הוא מהירח! 

הייתי רוצה לקבל חתיכת נייר-נייר שרצינו לכתוב בו עמודים שלמים של מחשבות.. ולא יצא

פרח נבול-כי זה רק מושג, כל פרח אפשר לקחת ולהשאיר בספר למשך שנים רבות והוא ישאר כמו שהוא.. כמו פרח מפלסטיק שלא ינבול לעולם

כי זה לא משנה מה להביא-העיקר להעניק.. 

לפעמים זה החיבוק, זו הנשיקה, לפעמים זה מבט ולפעמים זה לחיצת יד..

משהו, משהו קטן...משהו משמעותי בשבילכם או למי שתעניקו..

עשיתי לא מעט טעויות בעבר-אני לא מתכוונת לוותר בקלות בקרב הזה! היתה לי חצי שנה מדהימה ביותר...לא רוצה שזה יפסק כאן

עד לפעם הבאה

ביי ביי

מסקנות ושאיפות

חופש.

איך התגעגעתי לחופש הזה.. 

החופש מהלימודים, מהלחץ, מהמבחנים, מהבגרויות, מהאחריות, מההתעסקות בשטויות, משעות מינימאליות של שינה.

החופש לעשייה חינוכית (הדרכה..), ניצול הזמן הפנוי להשתובבות, להתנסות בדברים חדשים, ללמוד על החיים ולפעול בכל מה שלא הספקתי השנה.

חופש

 

סוף סוף עברה השנה ה..אמ.. נורא קשה לי להגדיר אותה. מצד אחד זו פשוט שנה.. היתה נורא פשוטה ורגילה ומנגד-קרו בה אירועים מאוד מאוד חשובים! 

אם הייתי יכולה, הייתי עושה את השנה הזאת שוב ומתקנת כמה פינות חסרות..

אז מה עברתי השנה?

-בגרויות!

-תחילת תהליך המסע לפולין-כןכן..המלגה התקבלה ואני אטוס לראשונה בחיי!

-חבר..שזה משו שלא האמנתי שיקרה אבל קרה-וזה אחד הפלוסים הטובים ביותר בשנה הזאת!

-התחברתי לאנשים חדשים בתנועה-הוי איתן! לדגומא :P (תראה! אתה מוזכר!) 

-וכנ"ל הכרתי המון אנשים חדשים ומדהימים מהשכבה עצמה ומהעיר.. אנשים קטנים עם אישיות ענקית! 

-מרשימת חברי הקרובים ביותר נמחק שם לראשונה מאז..אי פעם. ודוגרי-כמה טוב! השם הזה תפס מקום של מישהו אחר:) 

-התרחקתי מאנשים והתקרבתי לאחרים שזה חיסרון ויתרון..המטרה בקיץ זה לתקן את ההתרחקויות!

-התחלתי את התהליך הצבאי שלי! אני סוף סוף רשומה במערכת (כלומר עברתי צו ראשון ואני בדרך ליום המא"ה..)

-עברתי גדנ"ע-המיני מיני מיני טירונות.. והגעתי למסקנה שאין לי בעיה לרוץ, לקפוץ, לעמוד בזמנים, לציית, להתארגן, לאכול, להתחבר, לחשוב ולחיות ואפילו להנות! הבעיה שלי בטירונות תיהיה צעקות המפקדים והדיסטאנס.. ונכון שזה חשוב מאוד אבל לעמוד בצעקות יהיה נורא מסובך..

-התחלתי ללמוד נהיגה! או לייתר דיוק אני ככל הנראה כבר בסוף הלמידה! אבל מילא..העיקר שיהיה לי רישיון !

-שרדתי בחמש יחידות של מת' ואפילו מעל הנכשלים!

-צחקתי, נסעתי, השמנתי, הרזתי, חיליתי, הבראתי, בכיתי והייתי הכי מאושרת שיש!

 

ומה אני מאחלת להספיק עד סוף החופש?

-לנסוע ללונה פארק

-לים

-לברכה

-מינימום ארבע פעמים בשבוע לרכב על האופניים

-לעדכן בבלוג

-לקרא שלושה ספרים במינימום בקיץ

-עבודה! חייבים כסף ><

-להפגש עם חברותי היקרות לפחות פעם בשבוע!

-לאכול פד תאי בלי ירקות

-לקנות מגש פיצה רק בשבילי

-לשכב על הדשא, עם מיץ קר בצד, לעצום עיניים ולהנות מהרגע

-לישון אצל אנשים! או לייתר דיוק אנשות..

-לנסוע למקום כלשהו סתם ככה..

-לטייל לי בטבע

-לארגן סוף כל סוף ימי ספורט עם הבנות! יחי הכדורגל והכדורסל שמחכים לנו כבר שנה..

-לעשות דברים שהם מעבר לרשימה קצרה!

 

המממ..לא כידענתי הרבה וזה לא קל.. 

אבל אני רואה פה מגמתיות של עליה! אני עוד אחזור לעדכן כמו פעם.. 

פרפרים מתעופיים להם מהר מידי השנה.. נראה לי איבדתי את ההתרגשות..

 

עד לפעם הבאה

ביי ביי

תשובות לשאלון השבועי

כיצד חגגתם את יום העצמאות?
טיילתי בעיר עם חברותי בחיפוש אחר ספריי קצף (שמעולם לא השתמשתי בו לפני כן). אחרי חיפושים מצאנו כמה בקבוקים אחרונים ומוזלים, קנינו פיצה והתחלנו בקרב..
היה משעשע ביותר!

מה לדעתך יותר כיף - להשתולל בבמות בערב יום העצמות, או לעשות מנגל עם כל המשפחה בבוקר?
שניהם!
ממתי בוחרים? שני דברים שונים -כמו לשאול מה יותר אוהבים-אמא או אבא?

אבל האמת-הייתי בוחרת באוכל..ורק בגלל שאני לא אוהבת ללכת לבמות אלא לבלות עם חברים

האם לדעתך יום העצמאות הוא כמו יום חג דתי (נניח, ראש השנה או שבועות), או שצריך להתייחס אליו באופן אחר?
וואו..שאלה נורא קשה ואידאולוגית ביותר.
לייחס את יום העצמאות כיום בו ה' החזיר אותנו מהגולה.. זה עיניין של אמונה..

האמת שלמה לא? בסופו של דבר מראש לא היינו באים לפה ללא הדת..

איזה יום עצמאות היה המהנה ביותר שהיה לך עד כה?
יום העצמות ה-63
ספריי קצף וכיף עם חברות..
נשיקה לאור זיקוקים מפחידים-אין יותר מושלם מזה?

האם את נוהגת לצפות בטקס הדלקת המשואות בהר הרצל בערב, או שזה משעמם אותך?
כל שנה אני רוצה לצפות בו אך כל שנה אני יוצאת מוקדם מהבית לחגיגות..
לצערי כבר שנים לא ראיתי אותו אבל הוא ממש לא משעמם!

מה דעתך על המעבר החד מיום הזיכרון העצוב ליום העצמאות השמח?
מעבר חשוב ביותר..
יום העצמאות משקף לכולנו את הסיבה של יום הזיכרון..
הרי אי אפשר לבכות על בנים כל הזמן-צריך לשמוח שהן העניקו לנו את החיים

מה הדבר שאת הכי אוהבת ביום העצמאות?
את הבוקר שאחרי בשכונה שלי..
הכל שקט ונשמעים רק קולתיהן של הציפורים ששרות ליום חג..


מה תאחלי למדינה שלנו, לרגל יום הולדתה?
שלום, ביטחון ואחדות!

חלום.?

אני כמעט בטוחה במאה אחוז שאתמול כתבתי משהו..

אבל..זה לא פורסם?

מצד שני, אני גם לא זוכרת שסיימתי לכתוב או שלחצתי "שמור"

בלילה היו לי חלומות מוזרים על נסיעות, מוות, בילוי זוגי..

אולי בעצם חלמתי שאני מעדכנת?

החיים שלי או שלהם?

לפעמים אני תוהה האם באמת קשה לי או שמא אני סתם מתלוננת על בעיות טיפשיות. 

אומרים שקושי הוא יחסי-האם מישהו אחר היה מרגיש את אותה רמת קושי כמו שלי? אולי פחות? 

 

לדעתי, להיות אני זה לא קל. 

אני לא מכירה אף ילד שמתמודד עם משפחה כמו שלי(ותאמינו לי, הכרתי המון אנשים במהלך חיי..אף אחד לא משתווה למה שהולך אצלי בבית).

בשביל ההורים שלי אני כמו פרח עדין שצריך לשמור עליו מכל משמר. אני פרח מוגן, יש חור שאוסר לקטוף אותי. הם לא סומכים על החוק הזה ושומרים עלי מכל משמר.  

כשהפרח נבול, הם עצובים. אין מי שיפצח בצבע בחייהם, אין מי שיפיץ ריח נעים. אני כמו פרח נדיר שמביא להם גאווה. 

כשאני פורחת, הם פורחים איתי. כשאני נובלת, הם נבולים גם. 

הבעיה, שההורים שלי מאוד אמוציונאלים וגם מיושנים. הם חיים בעבר הרחוק במציאות שקשה לקבל אותה. הם לא מכירים שונה מחייהם ולא יודעים איך להתמודד עם זה. 

אמא שלי-היתה חנונית. כל היום רק למדה ולמדה ולמדה. היא לא פתחה שום יכולת חברתית ברורה ואם מישהו שואל אותי-זה דיי מסביר המון דברים..

סבתא שלי הכירה את החיים המודרניים דרך בת הדודה שלי. הבעיה שגם ממנה לא יצא משהו מי יודע מה.. 

אמא חושבת שאיך שהיא היתה בצעירותה-ככה בדיוק אני צריכה להיות. אני צריכה כל היום לשבת וללמוד וללמוד וללמוד וללמוד.. 

בלי לצאת לבלות. אולי רק הפסקה או שתיים..אבל בעיקר ללמוד. 

הלימודים יביאו השגים ואיתם התקבלות לאוניברסיטה, תואר ראשון, שני, עבודה טובה ו..? טוב, אמא שלי לא הגיעה לשלב של ה-ו.. 

כשאני אומרת שמצפים ממני רק ללמוד וללמוד-הם באמת מתכוונים לזה. הם יעשו הכל רק כדי שדעתי לא תוסח מהלימודים. רק שאני אצליח ואביא את הגאווה המשפחתית. 

אלו הם חיים? 

לשבת כל היום וללמוד מספרים? להפסיק את חיי החברה? לצאת מהציליויזאציה לדפי ההיסטוריה או לדפים המשובצים לעולמות אחרים? להתמודד עם החיים רק אחרי גיל 18? 

אני מאמינה שרוב הידע שאדם רוכש במהלך חייו מגיע מגיל הנעורים. ואין אני מדברת בגאומטריה אנליטית.. 

יקומו החכמים ויגידו לי-אז למה אני מקשיבה להם? למה אני מתייחסת לבקשת הורי ומשקיעה? למה אני דואגת? 

כבר אמרתי שההורים שלי נורא-רגשיים?

הם מנסים בכל יכולתם לפקח על כל צעד שלי. אני לא יכולה לצאת מהבית בלי ועדת הלבוש. "תתלבשי חם יותר, עוד יותר..יהיה קר היום.." "סבא! הרוחות מסיביר לא מגיעות לפה!" 

הם מפקחים על שעות היציאה שלי, שעות החזרה שלי, עם מי אני יוצאת, לאן, ואיך אני חוזרת..

אם אני לא עונה לטלפונים שלהם-הם ידאגו וינסו להשיג טלפון של מי שנמצא לידי(אוי זה מביך..) 

אסור לי לצאת בימי החול אחרי השעה 11 ובימים של חופש אני צריכה להיות בבית בגג גג גג 1:30 על ידי ליווי או נסיעה ברכב. אסור לי לנסוע לבד מחוץ לעיר, אסור לי לנסוע לטיולים עם התנועה שהם מעל ליומיים. 

מפקחים על האוכל שאני אוכלת. מידי יום אני מחוייבת לאכול כל מה שנותנים לי ואף יותר גם כשאני לא רוצה. אני מוצאת את עצמי נדחפת על ידי האוכל. (אבל זה כבר משהו שקורה אצל כל סבא וסבתא) אני צריכה תמיד להחליף בגדים, תמיד להתקשר כשאני מגיעה לאנשהו. 

ועוד המון איסורים וחובות למינהם

במבט ראשון-וואלה..זה לא נשמע כל כך נורא.. יש המון ילדים בגילי שעוברים את זה. ואז מה אם אני כבר בת 17? מצבי עוד טוב, לא? יש ילדים ען איסורים קצת יותר נוקשים.. והרי אני יכולה תמיד לנהל משא ומתן עם ההורים. לשבת איתם לשיחה ולהסביר להם שאני כבר לא ילדה קטנה וצריכה עצמאות. 

האומנם? האומנם זה קל?

אז זהו..שלא 

אם זה היה כל כך קל סביר להניח שכבר הייתי עושה את זה.. 

 

הם לא רק מיושנים ו"חנונים" הם הרבה יותר.. 

הם דאגנים כפייתים. הם נמצאים בלחץ תמידי לבריאות שלי ולחיי. מספיק שאני לא אענה לשני צילצולים וכבר יתחילו לדאוג, כבר הלחץ דם עולה. כשאני יוצאת עד מאוחר אף אחד לא הולך לישון עד שאני לא חוזרת. עד שהם לא רואים אותי בריאה ושלמה. הם נשארים ערים, מודאגים עם דופק גבוה, לחץ והמון דברים אחרים שדורשים נטילת כדורים ועלולים לסכן את חייהם ולהכניס אותם למיון. 

כל צעד לא נכון שלי יגרור איתו תגובה שלילית פיזית אצלם.

הם מרגישים חולשה בריאותית על כל דבר שאני אעשה או לא אעשה. כל מה שלא נאה להם.

וזה לא שהם עושים לי הצגות.. 

אני זו שרואה אותם מידי יום מודדים לחץ דם, מודאגים.

הבריאות שלהם נמצאת על הכתפיים שלי. ההצלחה שלי היא זו שמונעת מהם להרגיש את החולשה. בזכות ההצלחה הם שמחים-ואושר ושמחה הם בעיקר התרופה ללחץ שהם נמצאים בו. הם נרגעים ושמחים.

איך אני יכולה לריב איתם כל הזמן? הרי שבכל ריב הם ירגישו רע פיזית..ולא מדובר באירוע חד פעמי אלא במשהו תמידי. בטלפון שלא עניתי, בצילצולים התמידיים, בהתעניינות המוגזמת.

אני אוהבת את המשפחה שלי ורוצה שיהיו בריאים-אני חייבת להיות הילדה הטובה בשביל לא לאבד אותם..

 

הבעיה שאני בורחת מהם. ככל שהם יותר לוחצים ככה אני יותר מתרחקת מהם. אני מחליטה ומנהלת את חיי באופן הכי שקול והגיוני ומרשה לעצמי להנות הרבה יותר ממה שהם חושבים, מרשה לעצמי לחיות דרך השקרים שלא מזיקים. 

בין אם בנסיעת אופניים לא חוקית למקומות רחוקים או לאן שאני יוצאת. 

אני אולי בת 17 אבל אני סומכת על עצמי להפעיל שיקול דעת. אני לא שותה, לא מעשנת לא עושה קעקועים או פירסינג, לא מסתובבת עם ילדים בעייתים, לא שוכבת עם אנשים מפוקפקים (או בכלל..). 

אני נזהרת מאנשים שאני לא מכירה, לא מדברת עם זרים, לא הולכת לבד בלילות ולא שולחת אנשים ללכת לבד בלילות. אני לא אצא למקום שמסוכן בו..

אני חייבת לשקר ממש קצת כדי להמשיך לנשום, ואני חייבת לצייט להורים כדי שהם ימשיכו לנשום..

 

ושאף אחד לא יבוא אלי בטענות שאני יכולה לשנות את המצב-כי אני לא.. זה כבר לא בידיים שלי.

 

תשובות לשאלון השבועי

מה אתם מעדיפים, גבינות קשות או רכות?
אני לא אוהבת גבינות אבל אם כבר מעדיפה גבינה רכה..
(יעני לא קשה כמו בטון אלא רך, נעים חמדמד..)

האם אתם חובבי עובש?
לא.


איזה סוג גבינה אתם הכי אוהבים? (עיזים, פרות כבשים, גמלים וכו..)
אני בכלל לא אוהבת גבינה..

יצא לכם פעם לטעום חלב ישר מן העטין?
לא..
למרות שאני לא אוהבת חלב ולא שותה חלב-מעניין אותי לדעת איזה טעם יש לזה

מה הולך הכי טוב עם גבינה צהובה?
שוקו

מהיא הגבינה האהובה עליכם?
גבינה צהובה עמק הגליל


ואיזו גבינה אתם לא סובלים?
כל השאר

לא אשתוק על ליבי

כמעט כל יום אני נכנסת לבלוג רק כדי לא לשכוח שבסוף החודש אני מחוייבת לעדכן (מחוייבת לעצמי כמובן) אז..הנה!

 

חודש עם שינויים. לצערי שינויים מעטים מידי ביחס לכל ההמשכיות בחיי..

במקום מסויים זה מרגיש כאילו רק אתמול כתבתי פוסט ושום דבר לא השתנה, העובדה הזאת מעציבה אותי. אני זקוקה לאיפוס רציני וחזרה למסלול התנהלות רגיל. מצד שני, כשאני חושבת על זה, אולי אני פשוט התרגלתי לחיי "רכבת הרים" שעד שאני סוף סוף הגעתי לרוגע פנימי-הפנמתי את כל היתרונות שיש ברכבת. השינויים האלו, הציפיות, הפרפרים, התחושת בטן של "משהו טוב עומד לקרות" , האדרנלין..

בחיים לא חכיתי לקיץ כמו שאני מחכה לעכשיו. לימים החמים, לחופש האין סופי כמעט, לשטויות, לנסיעות אופניים ארוכות, לזיעה קרה על גופי, למקלחות הקרירות, לשמש המחממת, לעבודות בחופש, לבריכה, לים, ליציאות בכל יום בשבוע עד (כמעט) שעות הקטנות של הלילה. עם כמה שאני אוהבת חורף, החורף הזה הוא חורף דיי..אמ..עלוב. הוא נותן לי בעיקר תחושה של סתיו או אביב. אולי בגלל זה אני רוצה שינוי, לעבור את תקופת המעבר..

 

משהו עובר עלי, משהו פנימי. מצד אחד טוב לי-אני רגועה. הבעיות שלי ביום יום מסתכמות בציונים, האומנם? תמיד היה לי ברור שאם אני מתלוננת על ציונים סימן שיש משהו גדול יותר מאחור. משהו מפריע, משהו קטן אולי גדול. משהו חסר לי ומשהו אני צריכה לשנות. אני עדיין לא יודעת בדיוק מה אבל יש לי ניחוש פרוע מהו. אני לא יודעת אפילו איך לפתור את זה בצורה הטובה ביותר. או שאני כן ואני פשוט מחכה לסימן? לאישור? לתשובה? 

__

עם כל הכבוד ללימודים-אני עדיין לא מבינה מה גורם לאנשים להסיק שאני תלמידה טובה.. 

מה גורם לכולם לחשוב שאני חרשנית? שאני מצטיינת? 

זה רחוק מהמציאות.. 

חרשנית אני לא-אולי רק בהסטוריה וגם זה רק לפני המתכונות והבגרויות.. 

גם מצטיינת אני לא-הציונים שלי הם בדרך כלל מעל 80 ולא בדיוק שואפים למאה.. 

שלא לדבר על מת' ופיסיקה שהשנה זו ממש נפילה..להגיע לנכשל וציון ממש נמוך במקצועות שאני אמורה להיות באמת טובה בהם. מה שעיקר הדאגה שלי אם לומר את האמת..

מקצועות שהמטרה שהצבתי לעצמי היא לעבור את ה-90. בכל המקצועות הצבתי את המטרה הזאת ואני לא מתכוונת להתפשר. הבעיה שהעצלנות תוקפת חזק..וגם אם אצליח להתמודד עם מת'-כי דוגרי זה יותר קל..פיסיקה זו בעיה שונה לחלוטין.. צריך המון תירגולים, הבנה מורחבת יותר של החומר-משהו שאני לא עושה ולא מצליחה לעשות בגלל הבעייתיות של-אי נתינת תרגילי חזרה וחוסר התמצאות בעמודים, בתרגילים וכו'.. הייתי צריכה לעבור לכיתה השניה של פיסיקה כשעוד יכולתי..שם הייתי מצליחה הרבה יותר..

 

והבגרויות עוד מעט פהוהלחץ שיש בין לבין..מפחיד יותר מידי.

אני לא רוצה ללמוד כמו רובוט למבחנים ולעשות פירמוט למוח כשאני יוצאת. רוצה ללמוד באמת-ללמוד לחיים ממש כמו פעם. 

איך ביסודי לא הייתי לומדת למבחנים, הייתי מעופפת בשיעורים אך בסופו של דבר, אני זוכרת כל כך המון מידע משם. כל מה שלמדנו בשיעורי המדעים, הסטוריה, חשבון, אנגלית, מורשת, לשון.. אני זוכרת. כנ"ל בחטיבה.. כל כך המון חומר אני זוכרת ואני אזכור תמיד.. 

יהיה נורא חבל לפספס חומר שכזה..

 

לפינת הלא קשור>>>>>>>>>>>>>להיות איזה זה כואב.

-אתמול היתה הועידה הארצית ה-18. היה אדיר! שוב יצאתי לבד בלי הקבוצה, שוב הם היו בסמינר אחר לגמרי. אך לראשונה אני בחוג שלפחות מישהו אחד אני מכירה, ולא הייתי לבד בחדר אוכל, ולא הייתי לבד בהפסקות, ולא הלכתי לבד לישון והיה לי כיף! הכרתי אנשים חדשים שאני ממש לא זוכרת את השם שלהם (סתם נו, את האנשים החשובים ביותר אני זוכר:P ) הבעתי את דעתי, השכלתי, לקחתי חלק בהסטוריה השומרית והכי חשוב-קניתי חולצה! סתם נו.. זה לא הכי חשוב-אבל זה חשוב מספיק!

-יש משהו בצביעות שגורם לי לתהות ולשאול מהו הגבול בין סובלנות וצביעות? 

-ומהו הגבול בין סובלנות לתמימות ונאיביות?

-הגדרה עצמית

-לא אוהבת צביעות 

-אני גם ממש לא אוהבת את האנשים שמפקפקים בי, באמונותי, במילותי, בדרכי ובמילותיי. 

-חוץ מאנוכי כי אנוכי מכיר את מוחי המבריק

-אני גם לא משקרת..ואם כן אז רק ב"הכנתי שיעורים" "הנעליים לא לוחצות" "זה לא כאב.." "אני בסדר" "השעה חמש וחצי"

-חכינו חכינו, וחודש עם ד"ש (כןכן..לא יכולתי להתאפק..גם הוא/אתה נכנס לרשימת האנשים שמקבלים שםקוד בבלוג ביחד עם מיסטר איקס, וואי והוא..בדוגרי-מקום כבוד) 

-ומכאן נצא ונאמר-תודה.

-תודה♥

-חדר כחול, פסילות ועוד כל מיני דברים שלא ננקוב בשם בעקבות הצנזורה בבלוג-נהיים מידי יוםכחלק בלתי נפרד ממני..יחי העין הכחולה!

-יתרון ברור אחד בחוסר עדכון-אין כל מיני אנשים מציקים שמוסיפים אותי למשן בשביל שיחת סקס!

-צ'יטוס גבינה זה טעים

-לא סיימתי את הספר מהיום הולדת!

-עוד מעט גדנ"ע! 

-הוצאתי טופס ירוק-אפשר להתחיל ללמוד

-אני לא רוצה להפסיק ללכת לרופא הילדים שלי..אני ממש אוהבת אותו>: היום הגענו אליו ואני מטופלת אצלו כבר 15 שנה..והוא מכיר אותי מעולה וראה שאני מחזיקה את הטופס הירוק וכזה "הו..כבר הגיעה הזמן לרישיון" אני מרגישה שהוא רואה אותי גדלה. בשיא הרצינות-את חיי הייתי שמה בידיו. הוא רופא מדהים! לכל מחלה, אפילו ההזויות ביותר הוא מצא פתרון בשניות. אין כמוהו..

 

עד לפעם הבאה

ביי ביי

בקצרה

אני חושבת שבאיזשהו מקום, הפסקת הכתיבה הלא רשמית הזאת גרמה לי לאבד את עצמי..

חוץ מזה, יש הרגשה כזאת באוויר שמשהו עומד לקרות, לא במובן המפוצץ של המילה אלא משו יותר תהליכי..

מרגיש לי שאני עומדת להיות בקרוב בהמון לחץ-ואם יש משהו שמשאיר אותי שפויה מלבד לכתוב..זה לקרא!

 

ספר טוב הוא ספר שיוציא אותי מהמציאות בכל פעם שאני אצתרך את זה. יש משהו נורא נוח ומאזן בלצאת פתאום מכל הבעיות לתוך עולם אחר של מישהו אחר.. ובדרך כלל אני קוראת ספרים שאני יודעת שיש להם סוף טוב-אז זה מרגיע.. כי תמיד מגיע שלב בספר שלגיבור הכל מסתדר וזה מזכיר לי-שגם במציאות יגיע השלב הזה.. 

___

את יום ההולדת שלי העברתי בבית...

כלומר-ערב יום ההולדת הייתי אצל חברה-ששם הכינו לי משו שאמור להיות מיני מסיבת הפתעה-ואני ממש שמחה כי זה היה כיף ומחמם את הלב כזה..

וכמובן-בשבת..

העוגה שהיתה כבר מוכנה-השבע קומות המזמינות..

החברים הטובים שבאו, הצחוקים שהיו..

החוסר תמימות שהופגן בכוח (ותודה רבה להורים שלי-שלא יודעים עברית!) 

 

כן, היה לי משו קצת חסר..נראה לי צפיתי להרבה יותר ממה שקרה ואולי הבאתי את זה על עצמי.. בכל מקרה,אני שמחה שהחשובים לי ביותר באו לטעום מהעוגה! (וגם בשבילי..? XD)

___

הכתבה שלי לעיתון פורסמה-ונראה לי, בתור הכותבת של הכתבה יש לי את הזכות המלאה לכעוס על העורכים.

אני נורא מאוכזבת ממה שיצא ממנה ואפילו לא אוהבת אותה..היא מכעיסה אותי ואני מרגישה נורא יפת נפש..

הפואנטה שרציתי להעביר לא עברה בצורה הרצויה..

העריכה הורידה את כל הטיעונים שלי והציגה רק את הדעה שלי מה שיצא ככתבה חסרת עובדות..

ובסופו של דבר-כל הסגנון שלי בוזבז לטובת סגנון של יפי נפש..אני לא אהבתי את התוצאה..

___

יש משהו נורא מחמם ונורא מרגיע בלדעת שאתה חשוב למישהו..

 

לכל הקוראים החמודים בבלוג-אלו שנכנסים מידי יום..

זה נורא מחמם את הלב שאתם קוראים את ה..אמ..מה שזה לא יהיה פה..

לכתוב כשזה לא זה-זה לא זה..

לכתוב בדיוק על מה שעובר עלי-ייקח זמן.. ואני בינתיים אנצל את הזמן הזה בשביל לקרא

אז..ייקח זמן לכל עידכון..

 

עד לפעם הבאה

ביי ביי

 

יותר מידי זמן ללא עדכון..

 

 

 

 

היה נורא קשה ומסובך להעלות את הדבר הזה-ולי אין כוח לערוך שגיאות יתר..

קריאה נעימה