החבר הכי טוב

kid-O

כך הילד גדל..

אני מתגעגעת אליו, מאוד.. לימים של השיחות הארוכות, לתחושה שיש על מי לסמוך, לחשיפה המטורפת לסגנונות מוזיקה שאם לא הוא בחיים לא הייתי שומעת, לוויכוחים ולריבים שהיו נעלמים כלא היו בכל מקרה רציני שהיה מתרחש, לאמון ההדדי..

איך הצלחתי להרוס את הכל? 

אני לעולם לא אשכח את השיחה הכי מדהימה בחופש הגדול בין כיתה ח' לט'..

זו היתה התקופה הכי טובה של היחסים שלנו, הכי שמחה ומאושרת! 

ואני זוכרת את השיחה כאילו זה היה אתמול, באייסיקיו, הקביעה שלקרוא לי ידידה זה פשוט להוריד מהערך שלי כי אני חברה, החברה הכי טובה, או לפחות הייתי.. 

וזה גרם לי להרגיש טוב, שיש מישהו בעולם שהוא החבר הכי טוב שלי ואני החברה הכי טובה שלו.. 

וזה באמת היה ככה!

ומה שתמיד מדהים אותי..שיש לו חבר אחר, טוב יותר פי מיליון ממני, והם החברים הכי טובים שאי פעם הכרתי..נורא התקשתי לתפוס איך אפשר להיות במצב יותר טוב ממה שלנו היה? אבל היה..וקינאתי! לא בקטע רע כמובן אלא בקטע טוב, מפרגון!

 

עברתי איתו את התקופות הכי קשות בחיי, הוא היה שם, היחיד שהיה.. 

תמך, עידד..

הוא היה זה שאמר לי את האמת בפנים כשאף אחד אחר לא אמר, הוא ידע לומר מה הכי טוב בשבילי.. המילה שלו היתה נכונה יותר מכל מילה אחרת, ולא כי חשבתי שהוא אלוהים או משהו אלא כי הוא פשוט הכיר אותי ממש טוב..

 

הכרנו עוד כשהיינו ילדים, היה לי קראש עליו, וכמו כל הקראשים שלי, ידעתי שאין לי סיכוי אז ניסיתי לפחות להוציא מזה ידידות..וזו היתה ההחלטה הכי טובה שאי פעם לקחתי בחיים!

חברות אמיתית שווה הרבה יותר מכל זוגיות.. 

 

כמה דמעות הזלתי כשהיינו רבים, כמה דמעות הזלתי כשפגעתי בו לראשונה כשבחרתי את מה שבחרתי..

זו אשמתי שהקשר שלנו כבר לא היה כמו שהוא, זו אשמתי שלא הצלחתי לתחזק והפלתי אליו את העיניין..

הייתי צריכה להשקיע בדיוק כמוהו, להיות אכפתית וקשובה יותר, כמו פעם בתקופה הראשונה, לפני שהתחלנו לריב..

אבל ככל שהזמן עבר ככה היה לי קשה יותר וככה הוא הרחיק אותי מחייו..

ולי? אני לא יכולתי לקבל את זה, את החוסר ההדדיות..אני לא מוכנה "לנצל" אותו בכדי שיהיה לי טוב, זה לא עובד ככה.. זה חייב להיות הדדי.אני צריכה להיות שם הרי בשבילו.. כמו תמיד, אני לא הבנתי למה הוא התרחק ממני.. זה העציב אותי שהוא לא פנה אלי וניסה לבד ולבד..

היה לי קשה מאוד לקבל את העובדה שהוא בוחר לעשות דברים בדרך שלו, בלי להתייעץ עם אחרים..

ולמה? כי אז.. לא היה לי שום מקום בחייו..מה אני אז אהיה? (כן, ככה חשבתי פעם..) מה הוא רק יעזור לי ואני לא אעזור לו..? 

אני רוצה לעזור לו, תמיד רציתי ותמיד אהיה מוכנה לעזור בכל שניה..אבל טעיתי בבחירות שלי בעבר ואותי, הוא כבר לא צריך..הוא הסתדר לבד וגם תמיד יש מישהו שיעשה את העבודה הרבה יותר טוב ממני..

ובעיקר? חבל לי.. 

עצוב לי שהקשר התרופף מאוד.. שאנחנו כבר לא מדברים, לא מתראים.. 

שאני רק זיכרון עבר שגם אותו הוא דרש בתקיפות למחוק..

אבל, הוא הבטיח שלא יגלה את סודותיי.. ואני מקווה שהוא עמד בהבטחה הזאת..

 

לא רציתי למחוק את ההסטוריה שלנו, זה היה הדבר היחיד שנשאר לי מהקשר שלנו, הזכרונות.. 

אבל הוא דרש בתוקף, ככה הוא היה מרגיש שהשתנה..על ידי מחיקת העבר שרדף אותו..

הוא אדם חדש, שונה..עם אותם ערכים רק שהפעם הוא מגשים אותם. ולצערי אני לא שם..

 

והכי חשוב לי, שיהיה מאושר! אני צריכה להודות לו המון על זכרונות ותחושות שהוא העביר בי. על הלמידה לחיים הטובה ביותר שעברתי, הוא לימד אותי מה היאי חברות אמת..

הוא לימד אותי לא להסתמך על כל מה שאומרים כי תמיד יש מעבר..

ולפעמים, רק לפעמים אני תוהה שאולי אני זו שעיוורת ובעצם לא רציתי לראות את הצדדים השליליים..אך..מדוע שיעשה זאת? מדוע שירגיע אותי כשאני עצובה? ההגיון מונע ממני לחשוב על שטויות כאלו שעם השנים נכנסו לי לראש בגלל המרחק שגדל וגדל..

 

והיום? הוא בן 18..

כבר לא ילד אלא בחור צעיר..

הוא יתגייס בקרוב לצהל, בטח כבר יש לו רישיון מאז הפעם האחרונה שדיברנו, הוא בטוח עובד או חוסך כסף למשהו, הוא בן מדהים להורים מדהימים..

והוא יודע איך לבחור את החברים שלו. יש לו חברה פשוט מדהימה ומושלמת שעושה אותו כל כך טוב ושונה! הוא צריך להודות לה כל רגע בחיים שלו, זה בטוח.. אני אפילו שמחה שיש לו אותה, היא עושה אותו מאושר..משהו שאני לא יכולה לעשות..

ובתכלס? זה מה שחשוב! שהוא יהיה מאושר..

ובריא!

אך בעיקר מאושר..

 

לפני חצי שנה ניסיתי לתקן את הפער החברי הזה ולנסות לגשר את החברות שלנו, נכון שהיא לא היתה אמורה להיות כמו פעם אבל שיהיה משהו, מן הכבוד הראוי.. 

ובאמת שהיו לי כוונות וכבר הייתי צעד קדימה לעשייה!

ואז..

קרה משהו אחר לגמרי שהסיח את דעתי מהמון דברים שעשיתי בתקופה ובעיקר מזה, והדבר הזה הקשה עלי להמשיך.. 

אני חוששת שהוא בטח חושב שזה היה עיניין של רגע, בדיחה? חוסר רצינות? 

ובתכלס.. 

זה כל כך לא..

במשך כל החצי שנה האחרונה הזאת רק חכיתי לסימן חיים, למשהו...

הוא חסר לי מאוד, הוא היחיד שאני יכולה לספר לו מה עובר עלי.. היחיד שאני סומכת עליו.. 

כל כך זקוקה לשיחה הזאת איתו ומנגד, כל כך רוצה לעזור לו איכשהו בחיים..גם אם זה להשאיל לו איזה 10 שקל במכולת כדי שיקנה לחם לבית או משהו..

כל דבר.. 

מגיע לו,הוא היה שם בשבילי כשאחרים לא.. 

 

אז כן, כמו שאמרתי, היום הוא בן 18..

ואם הוא יראה את זה ואם לא.. אני עדיין מאחלת לו את כל הטוב שבעולם, שיהיה מאושר וילד טוב.. 

שלא ידאג מכל מיני שטויות שלא נוגעות אליו, שימשיך להיות מדהים כמו שהוא..

שישמור טוב טוב על החבר הכי טוב שלו ועל החברה שלו! ולא יעשה להם יותר מידי צרות וכאבי ראש..

שלא יהיו לו צרות עם הפלאפון שלו! משום מה אני זוכרת את כל השנים הללו שיש לו צרות עם החשבון..

שלא יפסיק לחייך, כי יש לו חיוך מדהים ולא אכפת לי מה הוא חושב! 

שיהיה בריא, ושלא יפקפק ברופאים ובתרופות שלהם ושישתה תה כשהוא חולה.. 

שילך אחרי החלומות הכי גדולים שלו ויגשים אותם!

ושלא ישכח, שהיום הוא האדם המדהים הזה, זה שתמיד ראיתי בו בזכות מי שהוא היה פעם.. לא משנה כמה נורא הוא חושב שהוא היה לדעתנו, בזכות הטעויות מהעבר הוא מי שהוא היום..אז שלא יתבייש בזה! 

אני ממשיכה לקיים את ההבטחה שלי לשמור על סודותיך!

ושישלח לי הזמנה לחתונה..(שאגב, לפני המון זמן התערבנו..אוהו ועוד כמה התערבנו על זה שהוא ירצה להתחתן ושתיהיה לו חברה בגיל 18..אוהו כמה התערבויות היו על גיל 18..ובכולן אגב ניצחתי אז..אני דורש גלידה! ובגלל שאנחנו לא ממש בקשר ואולי גם לא נקרא את זה..תקנה לעצמך גלידה או שבטעות יפלו לך עשרה שקלים מהכיס ישר לתוך כובע של איש עני ברחוב..) 

 

אמשיך תמיד לקרוא לך החבר הכי טוב שאי פעם היה לי, על אף שבפועל אנחנו לא מדברים ולא מתקשרים.. 

ותמיד אוהב אותך, בתור האח שאף פעם לא היה לי.. (ושאף חברה שלו לא תדאג, לא מעבר ;)  

(גם אם שחכת את יום ההולדת שלי שנה שעברה.. אני יודעת שאתה לא זוכר אף פעם דברים כאלו..)

 

תמיד אהיה פה, גם לשיחות של אמצע הלילה..

יאניני

 

 

עד לפעם הבאה

ביי ביי