הגיגים.
פעם הייתי קוראת לזה "רשימה ארוכה של מה שעברתי ועוד.." היום, אחרי שהתבגרתי הבנתי שיש לזה בעיקר שם-הגיגים.
נראה לי אני צריכה לקרוא לכל פוסט שנכתב בו על תקופה שלמה של יובש בבלוג-הגיגית, על שם הגיגית מהארי פוטר (ולכל ה'אנחנו לא קראנו את הספרים ולא מתים על הארי פוטר או שממש גרועים ואפילו לא ראינו את הסרטים', מדובר בגיגית שמכילה זכרונות של בן אדם על פי מבוקשתו והוא יכול להכנס לזכרון עצמו..) .
וכמו כל פוסט הגיגים שהיה אי פעם בבלוג, הוא תמיד מתחיל באותו פתיח שגם הפעם אני אתחיל בו.
אז כרגיל, אין כמו התשוקה לכתיבה ואין נורא מהידיעה שכל שניה שאני חווה את רגע ה"אני חייבת לכתוב על זה בבלוג!" זה נעלם מהר..בגלל החוק העצמי שלי ל"אסור לכתוב בבלוג במקום ללמוד או לעשות משהו ממש חשוב!" (וזה מתוך מחשבה שהרי צריך לכתוב בבלוג על החיים, ולא לספר על החיים על הבלוג.. או במילים אחרות ושונות משמעות, זה העונש שלי לאי הכנת שיעורי בית).
בכל מקרה..הנתחיל?
-דברים שאף פעם לא ישתנו-הסיסמה לבלוג..שעל אף שהתבגרתי והשגתי לעצמי עם השנים סיסמה טובה וחזקה, עדין יש לי סיסמה חלשה לבלוג עצמו (אני חוסכת לכם את הניסיון של 1.2.3.4.5.6..הייתי ילדה מקורית בצעירותי.. (פחחח בולשיט, העתקתי מאמא את סיגנון הסיסמה שלה..) )
-אני לאחרונה חווה רגעים קטנים של זכרונות מהשנה שעברה.. מאין פלאשבקים מתוקים כאלו של תחושות ורגשות שהתרחשו להם עם בעל המפתח. (הוהו, אני אוהבת את הכישרון הזה בלכתוב משהו שרק מי שבאמת מתעמק בבלוג או רק האדם עצמו מבינים על מי או על מה אני מדברת..). הרגעים האלו עושים לי חשק לעוד..
עוד ימים של שיעורי קפיצה למרחק והתבכיינות על האי הגעה לקשר, עוד ימי השיקוי בושם, עוד ימי איומי החיבוק.. עוד ימי התירוץ לידיים(חחחח) עוד ימי חום ופרפרים שנעלמו להם..
האמת, מידי פעם מתעופף לו פרפר או שניים בבטן בכל מיני רגעי הווה שכאלו..
-אחד מעקרונות היסוד שלי הקשורים לאהבה זה שכאשר אחד אוהב והשני מחבב (זה לא אהבה, זה כאב! סתם, לא..זה לא העיקרון אבל זה גם קצת נכון..קצת!#@$) הוא שכאשר זוג נפרד, לנתק קשר טוטאלי מדחיק את המציאות. במקום להתמודד עם האובן מדחיקים אותי ולא מעט מהפעמים כאשר חוזר הקשר חוזרים המחשבות.. ועד כה, זה רק הוכיח את עצמו..
-ואם כבר סגירות מעגל ופרדות, אין כמו סגירת מעגל שגרמה להמון כאב.. כל ימי הקינון והבכי לאט לאט נעלמים.. זה עושה כל כך טוב על הלב כל השיחות האחרי, כל המסקנות.. הידיעה שעשינו נכון, שבחרנו נכון.. אז כן, עדיין עצוב לי גם אחרי כל הזמן המטורף מכל מה שהיה שם, ואני עדיין כאובה וכועסת קצת אבל אני יודעת שמה שהאמנתי בו, קרה באמת, וזה מעולה!
אני שמחה שאני סוגרת את הפינה ההיא.. היא גרמה לי להמון צרות וכאב, היא שברה את הלב וכך בניתי סביבי המון חומות הגנה גבוהות מאוד מאוד (שאפילו כשנמצא יריב ראוי לפרוץ את החומה..אני לא בטוחה אם הוא הצליח מרוב גדולתה ומרוב קטנותו..)
-ואם כבר חומות, אני כבר רואה את החומה החדשה נבנת.. חומה שהפעם באמת קשה לפיצוח שתשאיר בי כנראה לא מעט צלקות כאלו ואחרות.. אני צריכה ללמוד להתמודד עם זה ולשחרר. ומצד אחד אני חייבת לספר ומצד שני.. לא, אסור, מביך, סוד פרטי.. ורק בעל המפתח יודע, אך הוא מן הסתם, לא יכול לעזור לי..
-אני אוהבת לחיות בבועה הקטנה שלי, הבועה שבה כל הסיפורים היפים מתרחשים. נכון שזה תמיד מבאס מחדש כשהמציאות שמשתקפת בוחרת להבהב בחוזקה ולהסיח את צומת ליבי מהחלום, אבל..עדיין, נחמד לי שם.. זה מאחה את השברים הקטנים.
-עדיין לא יודעת מה אני רוצה או מי אני רוצה..אני רק יודעת שאין לי זמן לנושא וצריך זמן להשתחרר, להשקיע בעצמי.. להנות מהחיים ולהשתעשע עם הגורל קצת(ולא עם אנשים שאני מכירה טוב!#@$) אני דוחה את הבעיות מפאת חוסר זמן להתעסק עם זוגיות. על אף שתמיד הדלת פתוחה לניסיונות חדשים אבל.. הם צריכים לעמוד בזמנים ולעשות דרך ארוכה למעלה.. מאווד ארוכה.. ובהקדם.. כי ככל שהזמן מתקתק, והוא מתקתק.. הלב לאט לאט בוחר את הדרך הלאה למעבר, לחדש..
ההמשך יבוא
עד לפעם הבאה
ביי ביי
שניצל.
השבמחק