יום...ועוד..ועוד..

ינה

למה אני מדחיקה את זה?

אני מדחיקה את זה כל כך עמוק וכל כך רחוק ממני-כי אני לא יודעת איך להתמודד עם זה.. 

לפני כמה ימים קראתי איפשהו, שהאדם הכותב זה כל כך שונה מהאדם עצמו כלומר הקול שלי בבלוג, האישיות הזאת.. זו לא התמונה האמיתית שלי.. 

מי אני?

אני קוראת את הפוסטים האחרונים.. כל הקיץ הזה..

אולי פעמיים בכל הזמן הזה באמת התגאתי בקטע קצר שכתבתי..בכל מה שכתבתי עד כה לא השקעתי מאמץ..זה גובל ל"התביישתי" בזה.. בצורה שאני נשמעת..כמו מישהי נואשת כזאת..

הדחקתי את המציאות שלי כל כך רחוק עד שמה שמפריע לי זה אהבה שלא הצליחה.. 

אני מאמינה שזו תופעת לוואי של ההדחקה שלי.. 

המון אנשים שכותבים בישראבלוג הם "סתם" בנות בגיל 13 שזה מספיק כדי לתאר על מה הן כותבות..הבלוגים לא כולם על רמה וכנ"ל הכתיבה..

במיוחד שלי בקיץ הזה..

אני לא משקיעה..

אני לא גאה במה שאני כותבת..אני מסוגלת להשקיע-אני לא רוצה..

אני כותבת בקיץ הזה בעיקר כדי לסדר לי את המציאות שיצרתי לעצמי, להרגע..

יש לי כמה סיבות קטנות משלי למה אני בכל זאת משאירה את הכתותבת של הבלוג באווי במסן..אולי בסוף החופש אני אכתוב למה..

יצאתי לעצמי אישיות כפולה..

יש הרי את יאנה ויש את ינה..

ינה היא האדם החכם והחושב..המתחשב..האדם הטוב יותר..

יאנה מנסה לחוות את הרגע בלי להתחשב בתוצאות..

שניהם זה אני..ואני נותנת לבינתיים ליאנה להשתלט על ההחלטה הסופית.. זה מאין וויכוח אין סופי עם עצמי ונוראי..תחשבו על זה.. איזו הרגשה נוראית זו-לעשות משו שאתה ידוע שהתוצאה שלו שלילית ובכל זאת לעשות את זה..?.

לימדתי את עצמי כבר מגיל קטן לא להתחרט על מה שעשיתי. זה לא יוביל אותי לשום מקום החרטה.. את הגלגל אי אפשר להזיז לאחור והחיים ממשיכים..

מובן שיש יתרונות בכל יאנה וינה..

זו אני בסופו של דבר..

יצרתי את היאנה כשכבת הגנה..

קיר חוסם גדול שמונע אפילו מהקרובים אלי ביותר להכנס דרכו.. הוצאתי כל אדם מחיי ה"ינה" שלי.. זה הגיע למצב שניראה לי אנשים החלו לשכוח מי אני באמת..

השכבת הגנה הזאת נועדה בשבילי להתמודד עם מה שלא מוכר לי.. לחוות את מה שאני צריכה להספיק לחוות ועדיין לא עשיתי..למה?

כי אני מתבגרת..

אני גדלה..

וניראה לי שזה בדיוק מה שממש מפחיד אותי.שאני לא אספיק לעשות את כל הדברים שילדה צריכה לעשות..

התחלתי לאבד את הילדות שלי והתמימות ואת אושר הילדות כבר מכיתה ז'..

כל כך מוקדם לפני כולם..

עכשיו אני נאחזת בכל פיסה קטנה של נעורים שמתרחשת בי..רק עוד קצת..

לא רוצה להתבגר כל כך מהר..

עברתי דברים  ולמדתי דברים ש90% מכל החברים שלי לא היה מאמין אילו היה שומע..

כבר בגיל צעיר למדתי איך החברה שלנו מתנהלת.. איך? כי הייתי צריכה להתמודד עם מצבים שהמון לא התמודדו איתם..

הייתי לבד..

ועכשיו?

עכשיו לוחצים עלי.דוחקים אותי לפינה בשביל שאני אתבגר כבר, בשביל שאני אגדל ובעיקר בשביל שאני אקח אחריות על החיים שלי..

ואתם יודעים מה הבעיה בזה?

שזו לא הדרך..

אני לא חושבת שאני מוכנה לקחת אחריות על החיים שלי כל כך מהר.. אבל אני חייבת..

אני חייבת לדאוג על דברים כל כך חשובים וגדולים שאני ממש מקנאה בכולם שיש להם תמיכה..כי לי אין..

זה פשוט לא נכון לדחוק אותי לפינה..זה לא נכון להגיד לי שאני חייבת ושאם לא יקרו לי דברים שליליים..זו לא הדרך וזה בעיקר מפחיד אותי..

אני מפחדת לקחת אחריות על החיים שלי כי זה אומר שאני התבגרתי ועזבתי את הילדות..זה הצעד הראשון להכל..

ושילשום..כשקיבלתי צו ראשון..זה רק הפחיד עוד יותר..

לא הייתי מוכנה לזה עדיין..כבר צו ראשון? 

ומה הלאה?

אז אני חיה בהדחקה של החיים שלי כמה שיותר רחוק..כמה שיותר לא להפגע מהעובדות.. מדחיקה אותן כדי שזה לא ישפיע עלי.. כדי שאני אחיה את הילדות והנעורים שלי כמה שיותר..

זה למה יש את יאנה..

דמות חיצונית..נחמדה עד כמה שהיא יכולה אבל פזיזה..לטובה או לרעה אך..פזיזה..

היא עושה טעויות שאני צריכה לשלם עליהן ביוקר..

אבל..בניתי על זה במשך כמה שנים שהחברים הכי טובים שלי שהכירו את ינה הטובה והישנה..יסלחו לי ביום שאני אחזור למוטב..

מובן שיאנה זו אני..

זה רק עוד חלק ממני..

אבל זה רק חלק אחד מתוך שלם

ואני תמיד מנסה לתת לשלם הזה לפעול אבל זה מסובך למצא הרמוניה ושלמות בין העולם האחר וביני..

ואחרי שרוב חיי ניסיתי כמה שיותר שההרמונה והשלמות יתמקדו בעולם האחר..

זה הזמן שלי..

הזמן שלי לחיות כמה שאני רק יכולה את הילדות שלי והנעורים שלי לפני שיהיה מאוחר מידי... 

הבעיות בחיי הן משו שקשה להעלות על הדעת..אפילו אני מתקשה לעכל את זה כל פעם שאני חושבת על זה..

אני מדחיקה את הכל כי כבר אין לי איך להתמודד.. זו לא האופציה הכי טובה שיש..אבל זה עדיף..

הזמן יעשה את שלו וכשיגיע הרגע המתאים אני אפסיק להדחיק ואלמד להתמודד עם זה באמת..

עד אז..אני שקועה בבעיות אחרות שאותן עכשיו אני גם מנסה להדחיק..אבל להדחיק מלב אוהב זה יותר קשה ואין לי כוחות..

זה כל כך נורא להיות מאוהב במי שכבר הלך..בזה שכבר לא אוהב חזרה.. בזה שמעניק כאב ולא אהבה..בזה שלא יבקש סליחה ולא יבין..

ידיד טוב שהיה..וחבל שהיה..

האמנתי בו.. הוא האמיתי.. לא ההוא שכולם רואים.. זה שהכרתי לפני שכולם ראו..זה שאני קודם ראיתי אותו..

ניראה לי הוא נעלב קצת כשהוא גילה שרציתי לדבר איתו לראשונה בגלל יום ההולדת.. אבל זה לא בדיוק נכון..

רציתי להכיר אותו כאדם בפני עצמו..לדעת במה אנחנו דומים ובמה שונים..

נכון..הסתקרנתי אם אנחנו דומים..בכל זאת-אותו תאריך..עם כמה שאנחנו שונים כל כך..יש לו את זה.. יש בו את החלק הזה שרק לעוד שניים שאני מכירה יש..

אנחנו דומים הרבה יותר ממה שאנשים חושבים או רואים..

נהנתי להכיר אותו..וחבל שזה הפסיק לפני כמה חודשים.. 

אני לא בטוחה כמה קל יהיה לי לסלוח (אם הוא יבקש סליחה.. אם הוא באמת הבין היכן הוא טעה..) אבל אני אתחשב ובאמת אשמח אם זה יקרה..

אני הייתי שם לפני כולם בלי תנאים..קיבלתי אותו כמו שהוא..לא כי הוא חכם, לא כי הוא יפה, לא כי יש לנו חברים משותפים.. כי הוא זה הוא..והוא היה אמיתי איתי.. וזה שווה הרבה יותר מכל דבר אחר שסתם ידיד יכול להעניק לי..

חבל..זה באמת חבל ומכאיב..

עד לפעם הבאה

ביי ביי