חסרת כל סיבה לחיות? לא אני!

הרגשת נחיתות חזקה.

להרגיש לא טוב, לא שווה, חסר כל סיבה לחיות..

בדרך כלל יש לי סלידה רבה מאוד כלפי אנשים שמתלוננים לי על שטות שכזאת. מה זה הדבר הזה "לא שווה מספיק"? אדם שווה בדיוק את מה שהוא מעניק.. 

לא חסרות סיבות לחיות ולמשש את זכות החיים שניתנה לנו בזכות ג'ון לוק היקר שישב אי שם בעבר הרחוק-פחות או יותר בתקופה שבה ל90% מכלל האדם היו "קיימים" בשביל של-10% האחרים יהיה מה לעשות בחיים. 

אז למה אני בכלל כותבת את זה? 

לא, אף אחד לא מתלונן באוזניי באופן תמידי על כמה שרע לו בחיים.. (או שזה סימן שאנשים התבגרו או שזה סימן שהכתי לפסיכולוג גרוע.. משו אומר לי שזה משניהם) ולכולם יש תקופה קטנטנה שמשו לא הולך..

הבעיה מתחילה כשאני-האדם שמקופסאת שימורים יכול ליצור עולם שלם ולהנות ממנו-לא מרגיש ככה..

כל תאוריה בחיים שווה משו רק אם היא תתקיים לפחות אצל מישהו אחד.. 

אם יש מישהו שיודע עלי הכי טוב ויכול לעזור לי הכי טוב-זו אני.. מאז ומעולם (ואולי זה ישמע מצחיק ולא אמין) הייתי מתווכחת עם עצמי בכל נושא שבו השאלה "אבל מה עם ההנאה העצמית?" היתה עולה על הפרק.. 

למשל-לריב עם אנשים אחרים זה נורא.. 

בדרך כלל אם אני טועה אני גם יודעת שאני טועה .. ועם כל הכבוד לאגו שלי -הוא נוטה להפסיד במלחמה מול חוש הצדק שלי..

(זה למה מאוד נדיר לראות אותי רבה עם אנשים-אם אני באמת רבה ולא משלימה.. הבעיה היא אצלכם -מה שאגב..קרה במהלך חיי רק פעם אחת *כיתה ד' לא נחשב! היינו קטנים..* )

 

לאחרונה אני מרגישה מאוד "למטה" במובן ה..אמ..משפיל? 

כולם סביבי מצליחים ורק אני לא.. 

לכל אחד יש הצלחה קטנה בחיים-יש את הבנות שהצליחו לרדת במשקל, ואת הבנים שהעלו את הממוצע ציונים, יש את האלו שהצליחו להשיג עבודה ואלו שהם סתם טובים בטבעם בכל דבר..ומה אני?

על שלושה דברים במהך חיי שמעתי מאחרים שאני טובה בהם-להקשיב, לכתוב ומקצוע מדעים כלשהו. 

להקשיב-אבדתי את כל ה"מעריצים" הקטנים שהיו מדברים שעות וחופרים.. ומצד שני אני זאת שגרמתי להם ללכת..

לכתוב-אויש נו באמת.. הכתיבה שלי טובה באותה מידה כמו הכושר הגופני שלי. נדיר למצא אצלי משו שווה באמת הערכה ולמה? כי כמו שאין לי זמן או כוח להשקיע בכושר הגופני..כנ"ל בכתיבה.. (גם אם אני כן אשקיע זה לא ישנה המון..יצא משו קטן וחמדמד..) 

ומקצוע המדעים-את זה כבר מזמן איבדתי אי שם בתחילת יא'.. 

עובדתית איבדתי את זה..אני פחות או יותר אמורה להיות כמו כולם-אז זהו שאני לא מרגישה ככה..

אני בטוחה שיש כמה אנשים בודדים בשכבה שיודעים איך קוראים לי ואולי קצת יותר, שיהיו בשוק אם הם היו קוראים פה. שהם יחשבו לעצם "אויש מה היא צומי? יש לה חברים, ובית ומשפחה ובנים אפילו מתחילים איתה? איך היא מעיזה להתלונן?" 

אני לא חושבת שרע לי בחיים-חס וחלילה..חוש הצדק שלי פועל שעות נוספות כדי להראות לי מידי יום כמה טוב אני חיה..

אבל אני בודדה.. 

 

כשחיים כל היום בהרגשה שמישו פוקח עלי עין תמידית, על כל צעד שאני עושה אני מקבלת ביקורת רצינית וקשה וגם אם עשיתי את הטעות הכי קטנה שיש-אני מקבלת האשמות לא קלות. 

מ"מה יצא ממך בעתיד אם את ככה?" ועד "את לא נורמאלית, חולת נפש.." ועוד כל מיני בסיגנון של "חסרת אחריות, אגואיסטית.." ומה כבר עשיתי? 

על שטות..

וככל שזה ממשיך ככה אני רק מורידה מעצמי.. 

כי גם אם אני יודעת שזה לא נכון-זה מטפטף איפשהו.. 

וכשאני מקבלת ציון לא טוב מישהו בעולם יזכיר לי שזה כי אני לא לומדת ולא עושה שיעורים..אז איך בכלל קיבלתי את המאה שלי שבוע שעבר?  

אפילו עם חברים..

אחרי טעות הכי קטנה שיש אני מבוקרת..

היום זה כבר לא ככה.. היום אין לי חברים כאלו שעל כל שטות יעשו עיניין.. 

(מצד שני יש לי נטייה להאשים את עצמי ב-כ-ל דבר.. כןכן בדיוק בגלל הסיבות האלו..כמישהו פעם הזכיר לי שאני אשמה..) 

זה מתחיל משטות, מסתם בדיחה והופך למשהו רציני חסר גבולות..

אם מישהו מה"חברים"שלי יעז להגיד לי משו כבדיחה נוראית ומתגלגלת..אני לא אשב ואשתוק.. 

ואם מישהו שהוא לא מכיר אותי ואומר דבר כזה-טוב למה שאני בכלל אשים עליו? הוא הרי לא מכיר אותי.. 

 

אז בעצם..אני סותרת את עצמי..הרגשי נחיתות שלי הם סתמיים.. 

וזה בעצם מה שאני מרגישה..

אני מרגישה נחותה, עם ציונים לא טובים והמון דברים שאני לא טובה בהם..

ומצד שני..האמנם אני כישלון? 

מובן שלא..אף אחד הוא לא..אבל הידיעה לא פותרת אותי מלהרגיש..

 

עד לפעם הבאה

ביי ביי