סיפור קצר ראשון שאני מפרסמת..

סיפור קצר..

שלא נגמר אך..אשמח לדעת איך הוא בינתיים..

 

קריאה נעימה:)

 

אמא שלי פסיכולוגית.

לא, זה לא התרוץ שלי אבל זו הסיבה למה אני מוצא את עצמי
באחת עשרה בלילה כותב במסמך וורד אל הלא נודע, למה?

כי אמא שלי פסיכולוגית..

מאז שאני יודע לכתוב, אמא תמיד אמרה לי שכתיבה זו הדרך
הטובה ביותר להוציא את מה שעל הלב והאומנם זה אפילו עזר לי עד שהגעתי לכיתה ד'.
בכיתה ד' עברנו דירה למושב בצפון ומתסבר שלכתוב מה שעובר לי בראש נתפס כדבר של
חלשים. הייתי ילד והייתי חדש רציתי לעשות רושם על שאר הילדים אז הפסקתי
לכתוב-ממילא תמיד הרגשתי טיפשי לכתוב לעצמי, זה בדיוק כמו לדבר לעצמך. מצד שני,
אני מרגיש טיפשי מכל ה"ניסויים" של אמא עלי.

תמיד בסרטים, ילדים של פסיכולוגים נראים כל כך שונה
ומתנהגים מוזר ביחס לשאר הילדים. לדעתי זה פרדוקס-דווקא ילדיהם של הפסיכולוגים
נראים כך. אין מה לעשות, ככה זה-פסיכולוגים ינסו את כל השיטות שלהם על ילדיהם וככה
במקום לגדל ילד רגיל עם פה ושם בעיות, הם מגדלים ילד "מושלם"-אף אחד לא
אוהב ילדים מושלמים.

 אז מה פתאום אני
מחליט בשעה מאוחרת זו לחזור למנהג המיושן של פעם?

זה הדבר האחרון שעוד לא ניסיתי כדי להוריד מעלי את הלחץ..

ראיתי טלוויזיה, שיחקתי במחשב, נפגשתי עם חברים, צחקתי,
רצתי, הלכתי מכות עם אחי הגדול ואפילו קצת בכיתי..והפרפרים והחששות עדיין שם.
מסתבר שזה לא כזה קל להרגע ערב לפני שאני מתחיל עוד שלב חשוב בחיי-עולה על מדים
והולך לצבא! כן, מחר אני מתגייס..

 

מחר.. פחות מכמה שעות אני אמצא את עצמי בבקו"ם, עובר
את כל התחנות בדרך להתחיל את הטירונות. ולא סתם טירונות אלא הקשה מכולן-ההכנה
לקראת גולני..

המחשבה, שבדיוק לפני שנתיים התייצבו בבית שני חיילים וכמעט
שמו אותי בכלא צבאי כי לא הגעתי לצו ראשון, מצחיקה אותי.. אני, דודי ,המצחיק
מהכיתה, זה ששם פס על המדינה, זה שרק חיכה בקוצר רוח ל-18 כדי לעוף מהחור הזה
(שקיבל עוד המון כיניי גנאי שונים ומגוונים מ"זונה" ועד נאצית), זה ששנא
לתרום לנזקקים, זה שהציק לכולם, זה שביום הזיכרון היה יושב וצוחק בכיסא.. מי חשב
שאני אגיע לגולני? מי חשב שאני אחכה בקוצר רוח עד חוסר שינה בלילות בשביל להתגייס?
מי?

 

היא.

היא תמיד האמינה בי, היא תמיד ראתה אותי שונה מאחרים-אפילו
אמא שלי לא הסתכלה בי ככה. היא ראתה את מה שאף אחד לא ראה-היא והקדוש ברוך הוא..

אני זוכר אותה כל כך טוב..

איך שהיא נכנסה לכיתה במבוכה באמצע י', כל כך קטנה ולא
יודעת לאן אני מכניסה את עצמה.. כמו שכבר אמרתי, מעבר מהעיר למושב זה לא קל-במיוחד
לילדה כמוהה.. היא נטרפה מהר מאוד על ידי החבר'ה בשכבה. ישר קראו לה
"חנונית" -וזה עוד היה כינוי קל..

הבנות אמרו שהיא מתחסדת, גברית מידי. האמת-אף פעם לא הבנתי
למה-היא היתה מסודרת, שער אסוף, בגדים נקיים-של בנות, נעליים של בנות.. מה לא
הייתי עושה בשביל לחזור אחורה בזמן ולא להצתרף לכל הירידות האלו.

מה לא הייתי עושה כדי לא להיות זה שהנהיג את
ה"חרם" שעשינו לאיילת..

אני כל כך מצטער על שביום הראשון כשר היא הגיעה ירקתי עליה,
ואני ממש מצטער ששמתי לה "רגל" והיא נפלה, אני ממש מצטער ששלחתי את צחי
לפנצ'ר לה את הגלגל ועוד יותר מצטער שלא עצרתי והגנתי עליה כשכל הבנות היו מעבירות
עליה ביקורת תמידית ולועגות לה רק בגלל שהיא לא היתה באה עם לק בשלל הצבעים על
הציפרוניים, פנים מלאות באיפור וכמובן, תכשיטים..

הן היו קוראות לה בשמות וצוחקות עליה מול כל השכבה, משפילות
אותה ואף אחד..אבל אף אחד לא עזר לה, אפילו לא המורים שהעלימו עין כרגיל (כי נמאס
להם שכל שני וחמישי מזמינים משטרה לבית הספר..)

היא רק היתה בחורה צעירה ממוצא אירופאי, שערה היה שחור אך
עיניה ירוקות ולהבדיל מהרבה בנות בשכבה היא היתה כל כך יפה..

 

כן, אהבתי אותה.. תמיד אהבתי.

גם בכיתה ג'..

היא היתה איתי באותה הכיתה עוד כשגרתי בתל אביב. היינו
החברים הכי טובים. דיברנו על הכל, צחקנו על הכל, שיחקנו בהכל, התחלקנו בהכל, היינו
עוזרים אחד לשני בשיעורים, והולדים מכות עם הילדים שהיו מציקים לנו-והיינו רק
בכיתה ג'.. כשספרתי לה שאני עוזר למושב נידח בצפון היא בכתה.. פעם ראשונה שראיתי
אותה בוכה-גם אני בכיתי.. זה נשמע כל כך טיפשי אבל לא התביישנו. היינו במחבוא שלנו
ובכינו.. כמו תמיד-הכל עושים ביחד..

הבטחתי לה-שיום יבוא ואנחנו נפגש ושאני אמצא ואביא לה גולה
בצבע סגול. היא אמרה לי שהיא אף פעם לא תשכח אותי ונישקה אותי בלחי.

איך שהאדמתי-פעם ראשונה שבת נישקה אותי.. מאותו רגע הבנתי
שאני מאוהב בה-כן כן, ילד בכיתה ג' מבין שהוא מאוהב..