אנשים שמדברים-לא מדברים

אסור לי לתרוק דלת, אסור לי לדבר חזק, אסור לי לדבר, אסור לי להביע דעה, אסור לי ללכת, אסור לי לבכות אז מה כבר מותר לי שווה בשבילו באמת לחיות?

עם בן אדם אני לא יכולה מה רוצים ממני כל הזמן?

אני נמצאת בשביל אנשים רק כי צריך אותי לא כי מישהו באמת אכפת לו וכאלה..

עד היום לא קרה לי שמישהו בא אלי ורצה לי לספר משהו סתם ככה...(קרו מקרים, אבל רק עם אנשים שלא מכירים אותי..)

אבל זה קטע, אנשים אומרים לי שהם אוהבים לדבר לידי, כי אני יודעת להקשיב..

וזה נכון, אני באמת יודעת להקשיב, אני טובה בזה, מה שנכנס נכנס באמת ולא יוצא מהצד השני..

זה למה תמיד בהפסקות לפני מבחנים כשכל הזמן שואלים שאלות אני שמחה לשמוע את התשובות כי ככה אני זוכרת יותר טוב.

גם אני תמיד מקשיבה עד הסוף, אני לא מהתפרצים(אלא אם מדובר במשהו ממש חשוב שאי אפשר לדחות, אבל זה קורה לעיטים רחוקות רחוקות).

מלבד זאת אני תמיד אספק לשומע את מה שהוא רוצה כך ששניינו ניהיה מרוצים.

אבל הקטע הזה שזה ניהיה הרגל לבוא ולספר לי משהו ואז זה כבר מרגיש כמו ציפיה, ציפיה שאני אשים לב, לא בא בחשבון..

אני שקטה כי אין לי מה להגיד, אני לא באה להכריח בן אדם לספר לי משהו, רוצה תספר, לא רוצה תלך...

אבל אם בן אדם קרוב רוצה לספר משהו אבל קשה לו, שוב אני יכולה להבין..

יש אנשים שרוצים לספר אבל קשה להם, הם צריכים דחיפה קלה..

אבל אני לא יכולה לספק זאת ב-99% מהמקרים...

אני לא רודפת אחרי אנשים שלא אכפת להם ממני..

אבל מה אני צריכה לעשות כשמדובר באדם קרוב שמסרב לספר מכמה סיבות שאולי הן אפילו קשורות אלי? מה אני אמורה לעשות במצב כזה?

לשתוק? להתעלם? אבל אכפת לי, אני לא רוצה שתצא דעה של חוסר אכפתיות ממני, ואז מה? אני שואלת? ואם לא עונים לי? האינסטינקטים שלי מאוד ברורים, אני לא טועה בקלות... ואני יכולה לשאות שוב ושוב, ואין תגובה, ואז מה? אם אני עוזבת את זה יוצא רושם שבעצם נכנעתי לאותו בן אדם ועזבתי אותו, אני לא רוצה את זה..

אני צריכה להמשיך לשאול אם כך, ואז מה?אני מרגישה לא נעים אני לא רוצה שמישהו יספר לי משהו בכוח, זה לא בסדר..

ואז יש מצב שאו שבן אדם נכנע ובאמת מספר או שאין לו כוח יותר אז הוא ממציא איזו בעיה כדי שאעזוב אותו..

אני לא אוהבת את זה, אני מרגישה לבד במלחמה הזאת ושום דבר לא יילך לי...

לפעמים בא לי לבוא למישהו ולספר לו עלי, להפיל את כל הכאב שלי עליו...

אבל זה בלתי אפשרי..

אין אף אדם בעולם שאני יכולה להפיל את כל כאבי עליו, לא 100%, הכי קרוב זה אולי 90%...אבל עשר אחוז זה משהו משמעותי..

דברים שלי יש להגיד אי אפשר להגיד לאף אחד, למי אפנה כשאני אצתרך עזרה?

כשהלב כואב גם לשם אני לא יכולה לפנות, כי איך אפנה לבעיה כשאספר לה על בעיה שנוצרה בעקבותה? גם כן זה חסר לי, הרגשת רחמים..

כשיש אדם שגורם לי לשמוח מכלום, אחד שבאמת אכפת לו או אפילו ססתם אחד שלא אכפת לו אבל עשה לי משהו טוב אני מרגישה צורך להחזיר לו טובה..

כי ככה זה, בימיינו לא עושים לי באמת משהו טוב, לא גורמים לי לחייך את החיוך האמיתי בקלות..

לא מקשיבים..

וכשיש אדם אחד שהצליח אפילו לרגע קצר, אני מוכנה להשקיע תמורת זה המון...

קשה לי לחיות במחשבה של בדידות כזאת, קשה לי לחיות בצד שאף אחד לא יבין מה עובר עלי..

לחיות בפאזל אין סופי שהחתיכות שלו מפוסרות בין כולם וחשש שמישהו יקום וינסה לחבר אותן לפני הזמן...

אני חושבת לעצמי, מי הבן אדם האחרון שראה אותי בוכה?

מי האחרון שראה אותי במצב רוח ממש רע?

למי סיפרתי מה קורה לי?

מתי בכיתי באמת?

מתי בכיתי ליד בן אדם?

ואיך קרה שמכל העולם זה שהבין אותי קצת נעלם?

ואיך קרה שזה שמקשיב לי, אני פוגעת בו?

ואיך קרה שאני האשמה בכל עיניין?

תמיד ני האשמה, זה לא סוד זו האמת..

תמיד אני הלא בסדר..

אבל לפעמים כשאומרים עלי דברים, והם לא נכונים אני קמה ואומרת שהם אל נכונים אבל לבד אני לא אצליח לשכנע, ידרכו עלי בכוונה, למרות שאם חושבים על זה הטעות שלהם עולה בכאב..

כן, אני רגישה, כן אני נפגעת מכל דבר קטן, כן אני לא מספרת, וכן זה בגללכם, לא בגללי..

אני לא אשמה ונמאס לי לשמוע שאני כן, אם אני אשמה הייתי אומרת, אני לא משקרת, אני לא משקרת..

עוד יום עבר,ממורה פרטי לספריה, לשומר הצעיר...

טקס יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל שבוע הבא ובשמור הצעיר הקבוצה מעלה את המופע..

הנושא יפה, הקטעים גם..

אבל שמתי לב לאמירת יזכור, היא באמת מדהימה, היא כל כך יפה...

היא מביאה כאב וצער אבל בדרך טובה, שמה שקרה לא קרה לחינם..

אני צריכה עוד להכין משהו של חל"ב ואין לי מושג איך...

אני מקווה שמחר יהיה לי מה לעשות אחרי בית ספר, שמישהו יארגן איזה משהו כי כל כך אין לי כוח...

לפינת הלא קשור>>>>שאלות ועוד שאלות הפעם אני לא רוצה לענות..

-הש.פ. עבר ליום ראשון משמע יום חמישי הוא לא יום כל כך נורא^^

-וואי, אם החישובים שלי נכונים בעצם השער של הספר מחזור יהיה מה שאני הכנתי או שזו רק אני?

-מי צריך סוללות?

-חלום זה דבר נפלא...

עד לפעם הבאה

ביי ביי