זה דיי מעניין איך שהחיים זורמים.
הם תמיד נגמרים באותו דבר-מוות.
לפעמים הם יותר קצרים ולפעמים יותר ארוכים, לפעמים קשים לפעמים קלים-לבסוף מתים.
זה דיי בוטה להגיד דבר כזה, מעטים מדברים אך מי שמדבר זה מי שמוכן, מי שלא מפחד-מי שחי!
זה דיי מעניין דווקא אלו שחייהם עודמים להגמר, הם אלו שמכירים את החיים יותר טוב, הם אלו שיודעים לחיות. אלו שמעריכים, צוחקים, בוכים..
יש עוד סוג של אנשים שיודעים לחיות-אלה שאיבדו. לא כולם יכולים לחיות אחרי שאיבדו משהו מעטים יוצאים מזה, ומי שיוצא-יוצא בחיים חזק. כמו שאומרים "הניסיון מכשל" .
אני לא יודעת למה החלטתי לכתוב את זה, אין לזה באמת הקשר למחשבות שלי עכשיו.
זה דיי מעניין איך אני תמיד מוצאת את עצמי במצבים הכי קיצוניים רגועה מבחוץ, מראה שכלום לא קורה אבל מבפנים הכל הפוך ורק שיחה קטנה אחת יכולה לסדר את זה...
אני מהאלה שמשנים את דעתם דיי מהר, לא כי אני לא החלטית-זו לא בדיוק הסיבה לדעתי.
אלא כי ככל שאתה יודע יותר ככה הדעה מתגבשת יותר וככל שיש יותר פרטים על המפה אתה יודע לאן ללכת ולאן לא.
אבל זה קשה.
לעבור משמחה לעצב, מכעס לצחוק... זה כואב המעבר הזה, החדות הזאת. כשעוצרים וחושבים זה בדיוק כמו לברוח ממשהו כדי להגיע לאנשהו וכשעוצרים בדרך..מתמודדים עם האחור, חושבים על הדרך מאבדים כמה דברים, ההוא מאחור כבר הגיע ולך יש כמה דרכים לפעול: א. לתקוף חזרה עד שילך ב. לרוץ.
אם הולכים על א', באיזשהו שלב מבינים שאין טעם להלחם בעבר צריך להתמודד איתו.
לקחת אותו לפעמים ביד אחורה, לחזור את הכל בידיעה שכמעט הצלחת להגיע, לחזור לפעול כשהכוחות למסע חזרה כבר אזלו...
אם מישהו יילך על אופציה ב' הוא יצא לא חכם, באיזשהו שלב הוא יגיע למבוי סתום וההוא מאחור ישיג אותו בקלות לפני שימצא דרך לעבור אותו.
בשלב הזה נכנסות המחשבות שלי, איך?
לי זה כמעט ולא קורה...
זה סותר את ההתחלה אבל לי זה כמעט ולא קורה, לא שהייתי רוצה, לא שאני שמחה שזה ככה..
אני חושבת המון בכל תחנה בחיים שלי, לאן ללכת איך לחזור במקרה ו... את מי אפגוש? אם יש סכנה? מבוי סתום? בודקת הכל מראש ואם יש בעיה לא זזה עד לפיתרון.
(זה דיי מצחיק, זה מזכיר לי שפעם מישהו אמר לי שלחשוב יותר מידי זה לא טוב-הוא צדק..)
כשאתה חושב יותר מידי אתה מעט קצב, אתה בתסביכים, ההחלטות לא יוצאות ישר...חושבים על כל פרט וגם אם יש לזה ייתרון זה לא כזה חיובי. זה נטל מטורף...
לדעת שאם טעית, טעית כי לא היית מספיק טוב...
טיפשי הא? אבל זה הנטל...
גם היותר מידי חשיבה יכולה לשגע, היא עושה ממך פיצול אישיות. מתחילים להקריב המון מעצמך כי אתה יודע שזו הדרך היחידה, וכשאתה מקריב המון אנשים שוחכים שיש לך רצונות משלך וצריך להקריב בשבילך(זה למה כשאתה עוצר, כי יש גבול לכל דבר הם מתלוננים שאתה נהית אגואיסט שחושב רק על עצמו כי לא התחשק לך לעשות משהו... אירוני). אתה תמיד תיהיה שם בשביל אחרים כי אתה יודע שזה מה שיקדם אותך בחיים אבל אף אחד כמעט ולא יהיה שם בשבילך כשצריך רק אתה-והראש שלך.. זה שיעודד אותך, זה שיגיד "לא נורא" ויחשוב בהגיון...
והחלק הכי קשה, שאם זה ככה אז אתה היחיד.
אף אחד לא יבין אותך גם אם תנסה..
אבל אתה עצמך תמצא אחרים שאולי יבינו חלק ממך, אבל הם לא ידעו זאת...
אחת הסכנות בכל העניין הזה, שאם יש לך עם מי לדבר אתה עלול ליפול בכל מה שרצית..
המוח יאבד קצת מכוח החשיבה העצמי כי מסתמך על אחר, השיפוטיות נכנסת אבל לא חזק מספיק כדי לפעול דרכיה. והפחד שמישהו יגלה הורג אותך מבפנים.
צריך להתחיל לסמוך על אחרים, זה מה שצריך...
לתת לכל אדם את ההזדמנוות הראשונה הזאת, כשפוגשים אותו, להוכיח שהוא יודע להקשיב, לדבר, לשמור..
את ההזדמנות השניה כי הוא בן אדם והוא עושה טעויות...
את השלישית כי אתה יודע בעצמך שהוא לא כזה..
והרביעית כי אתה אוהב אותו..
והחמישית כי אתה מטומטם...
אם נותנים הזדמנות יותר מחמש למישהו, זה לא יחזיק הרבה..זה יתפרק....
עד לפעם הבאה
ביי ביי
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה