אני מרגישה מצד אחד ממש ממש ברת מזל שאני מוקפת באנשים מדהימים שמוכנים לעזור לי כמעט כל הזמן. שמכירים אותי, ומזהים את השינויים שחלים במצב הרוח שלי, שיודעים מה החולשות שלי ובאים לתמוך עוד לפני שהתרחשה פגיעה.
ומצד שני, תמיד מקוננת בי התחושה שאני לא יכולה לסמוך על זה שהם יהיו שם תמיד, כי הם לא. הם יכולים לשאוף להיות שם תמיד, לרצות להיות שם תמיד, אבל זה לא מציאותי וזו לא המחוייבות שלהם אפילו.
אני חושבת שזה ה"נזק" הכי גדול ב"דדי אישיוז". הידיעה שהאנשים שכיביכול אמורים להיות תמיד לצידי, לא תמיד יהיו לצידי ויכולים להעלם כל רגע.
אז כל פעם שמישהו כן לצידי, זה מרגש אותי כי זה פשוט לא מובן מאליו.
אני ממש מעריכה את כל החברים ששאלו לשלומי בימים האחרונים. ששאלו אותי מה אני צריכה. כי הם יודעים מה המשמעויות, כי הם יודעים שזה יהיה לי קשה במובן הרגשי.
הלילה הראשון שאחרי, היה קשוח. הכל הרגיש לי כל כך אפלולי. לא הצלחתי לבד להדליק את האור. צרות מגיעות בצרורות, וכמה שעות קודם לכן כבר צפיתי את הנושא הראשון שהיה עלי להתמודד איתו. ולגביו, אני שמחה שזה קרה כך, רק אחרי הפסטיבל. אחרת כל הזכרונות והתחושות של הפסטיבל היו נהרסים לי. והיום, למזלי, בזמני הפנוי המחשבות שלי נודדות לזכרונות, לתהיות, לתחושות. נותנות לי קצת הפסקה מכל הרעש.
טוב שהדברים קרו כך, ואולי היה עדיף שהייתי מעיזה להוריד את הפלסטר מהר יותר, לא לחכות עם זה סתם שעה. ואולי דווקא להשאיר את הפלסטר רק לעוד יום אחד, ולנצל את השעות הבודדות לפני הלילה הראשון להסחת דעת. שלא אצטרך להתמודד בבת אחת עם מבול המחשבות. דווקא על התרחישים ה"טובים" אני לא חושבת, התהייה בהם סתם מרגיזה אותי. אולי באמת טוב שהכל קרה כפי שהוא, כי עובדה שהשמש זרחה בבוקר...
אומנם לא לגמרי לבד, נשברתי ויצרתי קשר עם מי שידעתי שיצליח לעזור לי למצוא את המתג של האור... זה באמת היה לילה חשוך מאוד.
מתבאסת קצת שנאלצתי לנצל את קלף "החבר הטלפוני". אבל הייתי צריכה לדעת שאני עומדת במקום הנכון, והכל בסדר איתי. יותר מבסדר. הייתי צריכה להצליח להבין את זה בעצמי, אבל בגלל שהכל היה כל כך חשוך מסביב גם ככה, לא הצלחתי.
המשפט שליווה אותי בימים האחרונים הוא כנראה ציטוט של מרלין מונרו
"if you can't handle me at my worst, then you sure as hell don't deserve me at my best"
הworst שלי באמת קשוח... אני עקשנית, כבדה, בכיינית, מפוחדת, חסר ביטחון, חלשה, עצבנית. קשה להתמודד איתי. אני לפעמים אומרת שטויות שקשה להתווכח איתם, אני מעצבנת, צינית, ואין לי חשק לצחוק. אני לוקחת הכל ברצינות ועלולה להעלב ממילה לא נכונה. יש שיגידו שהם מרגישים שהם הולכים על ביצים לידי. ממש קשה לתפוס לי את היד ולהוביל אותי בכל החושך שעוטף אותי.
אבל הBest שלי שווה את זה. ולקח לי הרבה זמן ללמוד להעריך את כל מה שיש לי לתת. ולקח זמן למצוא אנשים שיכולים להתמודד עם הworst שלי.
ואני ממש ברת מזל שאני מוקפת באנשים שמצליחים.
אז אמא שלי בגבס. ליטרלי.
בדיחות שחורות יתקבלו בברכה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה